אֶתְנַחְתָּא- גִּזְרוֹנִי חֶצְוָקֶשֶׁתּ

 

אֶתְנַחְתָּא- גִּיזְרוֹן

וקופידון... נם

קשתים יורים לעבר הֵרְמָה, אבן דרך, ביונית עתיקה.

מיכלאנג'לו בוונארוטי (קפרזה רומא 1475 - 1564). גיר אדום (שני גוונים) | 21.9 על 32.3 ס"מ (גיליון נייר) RCIN 912778, צויר כנראה ב- 1530. ROYAL COLLECTION TRUST/© HER MAJESTY QUEEN ELIZABETH II 2017. www.royalcollection.org.uk"www.royalcollection.org.uk

לפנינו רישום מוגמר, כזה המשמש להצגת רעיון הציור בדיוק רב, של מיכלאנג'לו. הסצנה היא בימה סלעית בלתי מוגדרת שעליה מוצבת קבוצת דמויות, זכר ונקבה, היורים חיצים לעבר מגן המחובר של קבוצת קשתים (לרוב ללא קשתות, מרכיב מוזר ביותר בקומפוזיציה, שנועד אולי לפשט הקומפוזיציה ולשמר על תזרים אופקי לדמויות.) לעבר מטרה המוצבת על עמוד ריבועי או מלבני העשוי אבן,  טרקוטה או ברונזה ששימש כסמן גבול דרכים וגבולות ביוון העתיקה. בראש העמוד פוסל ראשו של הרמס, מזוקן, ופלג גופו העליון עד מבושיו. הרמס היה אל הדרכים (בין שאר תואריו). חלק מהדמויות, בבירור האישה בחלק האחורי של הקבוצה, מובלטות, ורובן אינן נושאות קשתות, למרות שחצים נראים תקועים במטרה ובמקומות אחרים על ההר. בקדמת הקבוצה שתי דמויות שרועות על הקרקע, וניתן לראות שני כרובים בקרב הקבוצה הראשית. בחזית הימנית קופידון מכונף, אל האהבה, ישן ובחיקו החץ והקשת שלו, בעוד שבקצה השמאלי שני ילדים נושפים על אש (עם חיצים בולטים מבסיסה) ומלבים אותה בזרדים. המשמעות היא ברורה. מיכלאנג'לו מבחין בין שתי צורות של אהבה: תאווה פיזית בסיסית ואהבה אלוהית דרך התבוננות ביופי. קופידון המכונף ישן ואינו מסוגל להנחות הקשתים, שכן רק באהבה ניתן להשיג את המטרה, עליית הנשמה דרך היופי אל הספירה האלוהית. הקשתים מונעים בטירוף על ידי להבות התשוקה במקום זאת וחיציהם אינם מסוגלים להטביע חותמם. לשני הכרובים מקבוצת הקשתים אין עניין לירות לעבר המטרה. באופן קומי, הזקן משמאל למעלה שאינו מסוגל לטעון הקשת נראה כבעל דמיון למיכלאנג'לו.

להבות התשוקה, חיצי התשוקה- תאווה פיזית בסיסית כנגד אהבה אלוהית דרך התבוננות ביופי היו שגורות ברנסנס וכך מיכלאנג'לו משחק עם הניגוד בין הליטוש הגבוה של הקבוצה המרכזית לבין הגימור המשחרר של קופידון הישן והרמס. היחסים המרחביים אינם ברורים ואפילו סותרים כמו ההתאמה בין הקשתים להר, שנראה כאילו מזוויות שונות. החתירה של מיכלאנג'לו אחר מגוון מרחבי על פני שלמות הובילה לדיסהרמוניה בלתי פתורה.

כמו רישומים אחרים המוגמרים מאוד באוסף המלכותי של מיכלאנג'לו, הקשתים נוצרו כמעט בוודאות כמתנה עבור חבר קרוב של מיכלאנג'לו, אך הנמען אינו ידוע.

חצוקשת בהודו ההיסטורית

להודו היסטוריה ארוכה ומרתקת טעונה במערכת יחסים אינטימית עם האמנות העתיקה של דריכת  החץ וקשת. תרבות הקליעה ההודית זכתה להערכה רבה על ידי הקדמונים. תגליות אחרונות מצאו עדויות לציוד חץ וקשת (ראשי חץ) במערה בסרי לנקה. חפצים אלה תוארכו לגיל של  48,000 שנה בקירוב. ממצא זה הוא למעשה העדות העתיקה ביותר לקליעת חץ וקשת מחוץ לאפריקה שידוע לחוקרים כיום.

ניתן לגזור עדויות מוקדמות לקשת הודית משני מקורות עיקריים; ציורי מערות עתיקים וטקסטים עתיקים, בוודות. הסאגות הוודיות שהועברו בעל פה במשך אלפי שנים והן מהטקסטים הקדושים העתיקים ביותר שאנו יודעים עליהם שנכתבו בסנסקריט והיו הבסיס להינדואיזם הקדום.

ציור אמנות בסלע של קשתים במסע ציד על קירות המערה במקלטי הסלע בהימבטקה, קבוצת המערות במרכז הודו המכילות אוצר של חפצים וציורי מערות, פטרוגליפים, החרוטים על סלע מהעתיקים בעולם.

תרבות סינדו סרסווטי הותירה שפע של חפצים ארכיאולוגיים, חלקם משנת 7000 לפנה"ס ועד 300 לפנה"ס. אותן תרבויות עתיקות שפרחו בתקופת הברונזה בעמק האינדוס במה שהיום הוא צפון מערב הודו- פקיסטן, היו בנות זמנן של התרבויות העתיקות הגדולות המגבילות, אלו של מסופוטמיה ומצרים העתיקה. אנשי עמק האינדוס שגשגו סחרו וקיימו אינטראקציה עם עמים רבים. בשנת 2500 לפני הספירה הפך האזור לתרבות גדולה ביותר בעולם העתיק.

ראשי חץ מברונזה נתגלו בכמה אתרים, כולל מואנג'ודארו העיר המרשימה והמתוכננת שנבנתה במאה ה-26 לפנה"ס וננטשה במאה ה-17 לפנה"ס כנראה בשל שינוי מסלול הנהר בעמק האינדוס.

תרבות  החץ וקשת מיוצגת היטב בטקסטים האדירים והעתיקים, הוודות, הנחשבות כשרוטי בהינדואיזם שפירושו "מה שנשמע" בהשוואה ליצירות אחרות המכונות סמריטי "מה שנזכר". מקורם של רבים מענפי הספורט הפופולריים המוזכרים בוודות ובאפוסים האינדים הוא סביב אימונים צבאיים, כגון אגרוף (מוסטי-יודה), היאבקות (מלדואנדווה), מרוצי מרכבות (רתאצ'לאן), רכיבה על סוסים (אסווה-רוחאנה) וחץ וקשת (דהנורווידיה-  Dhanurveda).

ראוי לציון במיוחד החיבור בוודות על לוחמה בחץ וקשת- דהנוס "קשת" וווידה- "ידע''

החשיבות הודגשה בהיבטים של תרגול הירי בחץ וקשת בהתייחסות לאמנויות הלחימה: שסטרשאסטרה, מדעי הצבא. השליטה בהם הייתה חובת הדהרמה: ''אמת צדק וחובה'' של מעמד הלוחמים כשמלכים שירתו מפקדי צבא ותרגלו חץ וקשת, היאבקות, אגרוף וסייף כחלק מהחינוך שלהם. האימונים נחלקו לחמש חטיבות עיקריות עבור סוגים שונים של לוחמים: מרכבות, רוכבי פילים, פרשים, חי"ר ומתאבקים.

מזמורים וודיים בריגבודה, יג'ורוודה ואטרבודה שמו דגש על אמנות השימוש בחץ וקשת. נחשב היה לחטא לירות בגבו של לוחם ולהילחם ביותר מלוחם אחד בו זמנית. הקשת ששימשה בתקופה הוודית נקראה דנוש, ותוארה בפירוט. הצורה המעוקלת של הקשת נקראת ואקרה ב-Artha Veda. כיפוף הקשת נקרא ג'יה, ונמתח במלואו רק בעת הצורך. חץ נקרא אינו, והמיתר נקרא איודי, איזון קנה החץ נעשה על ידיי ארבעת נוצות הנשר. חץ וקשת הודגש ככישור לחימה חיוני במיוחד עבור הלוחמים כמו גם לבני המלוכה. בדומה לקליעה יפנית מסורתית או קיודו, בטקסט היסודי בדהנורווידיה ניתן דגש מיוחד לרוחני מאחורי תרגול החץ וקשת, למצב המנטלי המדיטטיבי והשקט האידיאלי המביא לעקביות ולדיוק של היורה וזוכה להערכה נעלה.

בהודו נשמרת המיומנות העתיקה והאלוהית של חץ וקשת עם שילוב סיפורי עם. ת'ודה, קליעה בחץ וקשת, היא מסורת הודית של ספורט החץ וקשת שרווחת עדיין בהימאצ'ל פראדש, "ארץ הרי השלג" שבצפון הודו, עם מלווה בריקוד ומוזיקה. לצד ייצוג סמלי של מלחמה מתוארת, המטרה של ת'ודה היא ששתי קבוצות יריבות הכוללות 500 משתתפים כל אחת, רובם רקדנים העומדות במרחק של 10 מטרים זו מזו,יירו חיצים בעלי חודים קהים אל מתחת לברך רגלי הקבוצה השנייה שעטופות בבד עבה. מופחתות נקודות עבור ירי ביריב מעל הברך. בעיירה שילונג – טייר, משחק מזל, שנולד ממיומנות החץ וקשת של תושבי מג'לאיה. הצופים בוחרים מספר בין אחד ל-99; כ-50 קשתים כורעים בחצי עיגול מול מטרה גלילית בקוטר חצי מטר העשויה מעשב דחוס ואם שתי הספרות האחרונות של המספר הכולל של מטח החצים פוגע במטרה תואמות המספר שנבחר, ניצחון.

בקרב אנשי שבט הקאסי של מג'לאיה- מסנסקריט, 'משכן העננים', שם החץ וקשת שימשו לספורט וכדרך הגנה במשך מאות שנים רווחת אגדה המספרת שקליעה בחץ וקשת הייתה מתנת מהאלים לאנשי הקאסי והתקבלה על ידי קה שינאם, הידועה באזור כ'אלה השלטת', שהעבירה את הקשת והחיצים האלוהיים לבניה שינה ובטיטון. הנערים שיחקו בכלי הנשק הללו והפכו עם הזמן לצלפים מיומנים. המיומנות האלוהית הזו מונחלת כיום לנערים החאסיים בגיל צעיר במג'לאיה. כאשר ילד נולד באזור נערך טקס מתן השם המכונה ka jer ka thoh  וכולל הצבת קשת ושלושה חיצים לפני התינוק, המעידים על תפקידו כלוחם ומגן. החץ הראשון מסמל את אדמתו, השני את החמולה שלו והשלישי עצמו. עם מותו, אותה קשת שנשמרה בבטחה בביתו מונחת עם גופתו והחצים נורים אל על לשמיים כדי ללוות את נשמתו.

במיתולוגיה ההודית העתיקה במהבהראטה אבים ה גיבורים שהיו ידועים במיומנותם בירי החץ מקשת.

ארג'ונה הוא הגיבור הראשי של האפוס ההודי,  הקשת הלוחם המיומן גם במוזיקה ומחול.  לאחר שלמד נשק מדרונה האמן הגדול באומנויות צבאיות מתקדמות כולל מהנשק האלוהי אסטרס- מילה הבאה לציון כל כלי נשק שיש לשחרורו, החץ לא לאחזו, החרב להניפה והכידון לזריקה. ארג'ונה הופך לקשת אמן, המסוגל "להכות בעין של ציפור" על עץ. בהישמה, דמות נוספת, הוא בנו של המלך קורו שאנטאנו ושל אלת הנהר גנגה והיה אחד הקשתים והלוחמים הטובים ביותר בתקופתו. הוא הוכשר על ידי הלורד וישנוש האווטאר השישי פרשוראם.

ארג'ונה ובהישמה נלחמו במלחמת קורוקשטה שהיא הסכסוך העיקרי שבו מתמקדת המהאבהארטה.

בהישמה מופל על ידי ארג'ונה שפילח את גבו באינספור חיצים. החצים היו כל כך רבים, שכאשר בהישמה התמוטט על גבו הוא שכב תלוי על מצע חצים שנבקע מאחוריו.

האלוהות ההינדית, שיווה בעלת הפינקה, הקשת העוצמתית להפליא שיכולה אפילו לגרום להרס מוחלט של כדור הארץ. הקשת נוצרה על ידי האל וישוואכרמה האדריכל האלוהי שהעניק אותה במתנה לשיווה. הקשת השמימית בה השתמש והשמיד את שלוש הערים של מאיאסורה, הידועות בשם טריפורה.

ראמה האל נושא השרנגה שהיא הקשת השמימית מתוך הרמאיאנה יָשוּב על כתפי הַנוּמָן, נלחם במלך-השדים רבאנה. רַאמָה הוא  מלך מיתולוגי ששלט על ממלכה עתיקה באיודיה והפך להיות הגלגול השביעי של וישנו, דמות גבר יפה-תואר בעל שתי זרועות, המחזיק לעולם חץ בידו הימנית וקשת בידו השמאלית, וברוב המקרים הוא נושא אשפת חצים על גבו.

ברברייקה לוחם אמן שהתברך ב-3 חיצים שהספיקו להרוס את העולם. אחד הלוחמים החזקים הגדולים במהבהראטה שיכול לשנות את תוצאות הקרב תוך דקות ספורות אך היה מחויב לעקרון שלו להילחם תמיד בצד החלש. לקראת מלחמת מהבהראטה, קרישנה שאל אותו באיזה צד הוא יילחם - פנדאוואות או קאוארוואות? ברבאריקה אמר לקרישנה שהוא הבטיח לאמו שיילחם למען הצד החלש. כך נוצרה חידה: בחר בצד החלש -> הצד החלש הפך לחזק יותר -> הוא עבר לצד הנגדי (מכיוון שהוא הפך להיות החלש) -> החלש התחזק -> וכן הלאה. תוך זמן קצר, כל מלחמה תסתיים בלי שאיש יישאר ובלי צדק.

קרישנה שראה זאת בעיני רוחו ביקש מברברייקה להקריב את עצמו בתחילת המלחמה כשהוא התברך להיות עד למלחמה כולה והועלה לדרגת אלוהות כ"חאטו שיאמג'י". סיפור ההופך באחת למטאפורה  להרבה מהמושגים המודרניים שאנו נתקלים בהם: בתורת המשחקים, האם אנו מסוגלים לספוג את שני הצדדים של הטיעון בצורה הגיונית. האם ניתן לשחרר את הברברייקה במוחנו.

במשך זמן ניכר תת היבשת חוותה מאבקי כוח בלתי פוסקים  בין פלגים שונים ועם עליית האסלאם במאה ה-7 לספירה הגיעו פשיטות גוברות מהמערב, ו סולטנות דלהי התבססה בצפון הודו במאה ה-13 לספירה. כאשר המוגולים נכנסו, כבשו והכניעו את רוב תת היבשת. באבור, צאצא של ג'ינגס חאן הביא לאזור איחוד ויציבות ולמעשה כאן צמח המונח מוגול או מונגול, אילו המכירים היטב את הקליעה בחץ וקשת ובמיוחד תוך כדאי הרכיבה.

ראוי לציין ההתנגדות של ראשי השבטים בצפון הודו נגד הפולשים הבריטיים. באפריל 1829, השליט הלוחם Tirot Sing Syiem הוביל צבא של קשתים כדי להגן על השטחים הצפון-מזרחיים מפני הבריטים הפולשים ויכל להם לפרק זמן. "תת-היבשת ההודית"  בה קיים שוני טקסי, תרבותי לבין שאר תרבויות העולם העתיק. נושאת אף היא את אמנות השימוש בקשת וחץ החובקת עולם סביב אגדות גבורה ציד וספורט. 

חיצי הדמיון, אמנות וסמליות תרבותית

חריט- ציור, תמונה פרהיסטורית של קשתים הצדים צבאים נתגלה על קיר באתר אמנות הסלע הפרהיסטורית הפותחת צוהר לעולם המסתורי של תרבות האדם הקדמון בקובה דל קוולס במזרח ספרד. התמונות במערה זו הם חלק מהתיאורים הראשונים של בני אדם באמנות ובהנצחה. בדמויות המקל הפשוטות ניכרת בבירור תנועה ותחושה של אירוע רק מכמה סימנים על הקיר.

 

למרות שצויר לפני עשרות אלפי שנים, אנו מבינים את המטאפורה של הקשת המצוירת בעוד שדימויים אחרים, מופשטים יותר מאותה תקופה קשים יותר לפענוח. מתבקש כאן ההסבר הנפוץ שהציורים ייצגו סוג של קסם פולחני, שהדמיית ציד מוצלח תגדיר הסיכוי למה שיקרה. לציורים יש משמעויות הקשורות ל "כישוף לשם ציד", אם כי ניתן לראות בהם גם חגיגות של אורח חיים הכוללות תיאורים של טקסים דתיים התואמים באופן מפתיע לטכניקות הדמיית תחרות שבהן משתמשים קשתי ההווה כדי להתכונן לאירועים תחרותיים.... .

סֵמֶליות זו תהפוך את החצים והקשתות לסמלים המוקדמים ביותר שמייצגים רעיונות גדולים מהם. חצים באמנות הם נצחיים. ציורי המערות של איבריה היו אולי הפעם הראשונה ובטוח שלא האחרונה שהחץ הפך לכלי מטפורי ומרכיב מכריע בסיפורים שבני אדם מספרים לעצמם. מתחילת ההיסטוריה, החץ פיתח קיום סמלי יעיל ונפרד למדי מהקשת כאחד המרכיבים הטכנולוגים הראשונים הפשוטים להבנה. החץ נהיה חלק מהותי בתקשורת. לאורך ההיסטוריה קשתות וחצים ייצגו את סמכותו של המלך הלוחם כבעלי סמליות ומשמעות בתבוסת אויביו תוך כפיית השלטון והסדר. הקשת מייצגת שיפור עצמי מכיוון שהיא דורשת שליטה בשימוש, בעוד שהחץ מסמל שליחה ייעוד וידע.

חץ וקשת סמל המורכב משלושה מרכיבים: קשת, מיתר וחץ. שלושת המרכיבים הללו מייצגים גם שלושה שלבים: מתח, הרפיה ושחרור וכך הסמליות המינית של קשתות וחץ קשורה גם קשר הדוק עם סמלי המלחמה והציד, לפעולת הרבייה והן את חיפוש השלמות. בו זמנית ירי מחץ וקשת הנדרש לחניכה ואימון כפעולה מעשית ועיקרית של הצייד הלוחם ובאחת תרגיל רוחני ממקד.

במסורת המיתולוגית ההודית, הקשת של שיווה, מייצגת את הפיכת התשוקה ממשהו קונקרטי, אמיתי ומעשי לצורה אתרית מסתורית נעלמת. בקרב היפנים, קליעה בחץ וקשת בלב הבושידו. ("דרכו של הלוחם". זן באמנות הקשת). עבור הסינים, קליעה בחץ וקשת נחשבה לאמנות חופשית, כמוכיחה את יכולותיו וסגולותיו של הנסיך העוסק בה. טקסי טהרה וגורל נדרשו לירי חיצים. קונפוציוס אמר שקשת המחטיא את המטרה צריך לחפש את הסיבה לכישלון בתוכו ובכל זאת הוא עצמו הוא גם הסמן, המטרה. ועדיין אצל אצילי היוונים הרומאים ואביריי ימי הביניים השימוש בחץ וקשת הושאר לנחותים שבחברה, לאילו שלא ניתן היה לצפות מהם להילחם באומץ ובנועזות כמו האדונים שלהם. לַחֵץ המתואר בשני מימדים יש קצה מחודד וקצה רך, מה שמרמז על תנועה. כסמן כיוון, הוא קיים כבר אלפי שנים. בעולמנו המודרני, החיצים מהווים חלק מהותי מהנוף בשילוט לכיוונים וכמכוונים. מדי יום, מיליוני אנשים מוצאים את דרכם ברחבי העולם מבלי לעצור לחשוב שהם מודרכים על ידי ''חץ''. בכל מצב בו אנו מבקשים למושגים של למעלה, למטה, שמאל, ימין, קדימה או אחורה - אין דרך טובה יותר מאשר עם חץ. תרבויות אינדיאניות מוקדמות פיתחו תקשורת סמלית מורחבת לחץ, שני חצים אופקיים בכיוונים שונים עשויים להיות מלחמה, בעוד שחץ שבור פירושו שלום. חצים מוצלבים הם ידידות. בכל מסורות ''בני אברהם'' יהדות, נצרות ואיסלאם החץ וקשת הם אמתיים ומטפוריים כאחד. בנבואה, בקשר האלוהי וכמובן בכוח הלוחם הצייד והשליט. החצים מפוזרים בנדיבות על פני ההינדואיזם, חיצו של האל ראמה 'חץ אחד, מילה אחת', המרמז על המטרה של שלמות וחוסר תקלות. החצים המסורתיים נורו לשמיים כדי ללוות את הנשמה לשדות הציד הנצחיים.

תמונות אמנות סלע של קשתים וקשתות, הכוללות פטרוגליפים – הנוצרים באמצעות חריתה בסלע ופיקטוגרפים – נוצרים בדרך של ציור על סלע. רישומים © מאת Maarten van Hoek, המבוססים על מקורות שונים.

חץ הזמן אומר שדברים תמיד נוטים לאנטרופיה ולמידת אי סדר, בעלי מידת אקראיות במערכת והנה החץ משמש גם לתיאור שפה כמו ''אתמול והיום'' והשפעתה של השפה הזו על התפיסה שלנו. חץ מוכיח ששום דבר אינו יעיל כמו מטפורה טובה להעברת רעיון. בכל טכנולוגיה מתפתחת, חצים תמיד יהיו חלק מהדמיון שלנו. העמידות של מטפורת החץ, כמו עם חץ וקשת בכלל, לא סביר שתעזוב לשום מקום בקרוב. הסמל כל כך פשוט ואוניברסלי - וניתן ליישם אותו בכל תחומי הקיום האנושי המתייחס לזמן בעל הזרימה החד-כיוונית, לפחות כפי שאנו מבינים אותו בקנה מידה אנושי.

  עץ הלִבְנֶה הקשת והחץ

שַׁדָּר, birch, הוא סוג עצי יער הקרוב יחסית למשפחת האלוניים. רוב מיני השדר נפוצים באזורים צפוניים של אקלים ממוזג: צפון אסיה, אמריקה הצפונית, ויערות באירופה. סופרי ההשכלה ברוסיה כינו את השדר בשם "לִבְנֶה" על שם העץ הנזכר במקרא, בשל גזעו הלבן. מאוחר יותר ניתן שם זה לליבנה הרפואי, הגדל בר בארץ ישראל. עצי הליבנה נחשבים חלוציים המקדימים לאכלס שטחים פתוחים או אזורים שניזוקו בשריפות. (הם גדלים מהר אולם אורך חייהם אינו רב יותר מכ- 50 שנה). לליבנה יש חשיבות רוחנית במספר דתות, הן מודרניות והן היסטוריות בהן הליבנה מסמל צמיחה, התחדשות, יציבות, חניכה ויכולת הסתגלות מכיוון שהעץ מאוד סתגלן ומסוגל לשרוד ואף להתפתח בתנאים קשים. קליפת הליבנה מתאפיינת בעדשים ארוכות ואופקיות, משקלה קל חוזקה וגמישותה רבה. לעתים קרובות נפרדת הקליפה לשכבות דקות שצבעיהן הייחודיים מעניקים את השמות לסוגי הליבנה הנפוצים: אפור, לבן, שחור, כסף וליבנה צהוב.

זפת קליפת הליבנה היא הדבק המהיר לכל מטרה הוותיק ביותר בהיסטוריה. עמים פרהיסטוריים הדביקו כלי חרס שבורים עם זפת ליבנה, אטמו סירות קאנו פרימיטיביות הדביקו  וחיבורו להבי אבן לידיות עץ. זפת הליבנה, היא מסה שחורה וצמיגה  בעלת רֵיחַ מוכר וידוע כדבק הרב-תכליתי אורגני החזק ביותר. חוקרים  מאמינים שהניאנדרטלים השתמשו בזפת הליבנה כבר לפני יותר מ-200,000 שנה. החומר נמצא במספר אתרי חניה  וישוב מהתקופות המזוליתית והניאוליתית. למרות הממצאים הרבים. זפת הליבנה שאינה שרף עץ רגיל או תמהיל של עץ הליבנה הנה חידה למחקר הארכיאולוגי. זיקוק הזפת מעורב בתהליך מורכב למדי, מה שמעיד על כך שבעלי מלאכה ניאוליתיים היו בעלי כישורים טכנולוגיים מדהימים למדי. נראה שזפת הליבנה התגלתה במקרה ותכונותיה נרחבות. בשנת 2019, צוות מחקר מאוניברסיטת טובינגן שבגרמניה גילה שניתן לייצר זפת ליבנה  בשיטה פשוטה למדי. די לשרוף קליפת ליבנה באח או בבור אש מוקף במשטחי אבן אנכיים חלקים בטמפרטורות שריפה רגילות ולא בכלי אטום, זפת ליבנה תישאר מונחת על משטח האבן ולאחר שלוש שעות בלבד וניתן לגרד אותה לשימוש מאוחר יותר, הדבקה ואטימה. כיום, ארכיאולוגים מאמינים שזפת הליבנה התגלתה במקרה. את הגושים השחורים היו מחממים ואז מורחים אותם כדבק כלים, סכיני אבן והצמדת ראשי חץ לקנה, תוך חיבור וחיזוק הדבק בקשירה בחוט צמחי או מגיד חיות. זפת העץ שימשה למריחה ואיטום של אשפות חיצים, כלי נשיאה וחלקי סירות המורכבים רובם מקליפת עץ הליבנה עצמו. לאחר שהתקרר, הדבק היה חזק ויציב לכל שינויי אקלים. מאפייני הדבק מבוססים על התוכן הגבוה של חומצות שרף ותרכובות ארומאטיות נדיפות מאוד של זפת הליבנה שהוכרזה כחומר הסינטטי הראשון של האנושות, ובשימוש במשך זמן רב מאוד. 

תיאופרסטוס, תלמידו של אריסטו, מתאר את הפקתו, וכך גם ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן בספרו Historia naturalis. טביעות שיניים אנושיות שעדיין הכילו כמויות שימושיות של DNA התגלו על פיסת זפת ליבנה שנמצאה בדנמרק. גוש הזפת, גילו חוקרים, נלעס לפני 5,700 שנה על ידי נקבה שהייתה קרובה לציידים-לקטים מיבשת אירופה בעלת עור כהה, שיער חום כהה ועיניים כחולות. האם היא ניסתה לרכך את זפת הליבנה על ידי לעיסתו או אולי השתמשה בו לטיפול שיניים? הכול עדיין בגדר חידה. היום זפת הליבנה מכונה שמן רוסי המופק מקליפת הליבנה בדרכים מסורתיות, תרמופלסטי ועמיד למים ומשמש  גם למטרות רפואיות.

אחד מראשי החץ של Ötzi שהוצמד לקנה החץ והודבק עם זפת ליבנה. (ויקימדיה).

 אֶצִי, איש הקרח, כינוי שניתן לגופה חנוטה בקרח של ציד שמת, על פי המחקרים האחרונים, בין 3239 לפנה"ס ל-3105 לפנה"ס והתגלתה ב-18 בספטמבר1991 בעמק אֶצטאל, Ötztal, בהרי האלפים בצפון איטליה השתמש בזפת הליבנה.

 

שחזור הציד אֶצִי, איש הקרח. (חמוד כזה)

בכליו נמצאו בין השאר אשפת חיצים ובה 14 חצים, עשויים מעצי מורן. שניים מחציו של אצי, עטורים בנקודות צור חדות כתער שהודבקו בקפידה אל הקנה עם זפת ליבנה, מוכנים ומעוטרים נוצות לייצוב מעופם. 12 החיצים הנותרים לא גמורים, ללא ראש החץ. באשפת החיצים נמצא גם כלי המזוהה כקשת, כלי נוסף שלא זוהה, וכלי עשוי מקרן שייתכן ששימש להשחזת החיצים. לידו נמצאה קשת נוספת מטקסוס אורני באורך 1.82 מטר, לא גמורה.

 

גוש זפת ליבנה מסילהולם שבלולנד, דנמרק, עם סימני שיניים של נקבה מתקופת האבן. אוניברסיטת קופנהגן.

עיבוד קליפת עץ הליבנה נותרה פופולארית עבור עבודות יד ואומנויות שונות גם היום. קליפת עץ הליבנה חזקה, גמישה ועמידה במים, ניתנת לחיתוך, לעיבוד, הדבקה ולתפירה בקלות, מה שהפך אותה לחומר שימושי ביותר. הקליפה הייתה מוצר שימושי יקר ערך עוד מאז התקופה הפרה-היסטורית. קליפת הליבנה מכילה גם חומרים בעלי ערך רפואי וכימי. לחלק מאותם מוצרים (כגון בטולין) יש  תכונות של קוטלי פטריות המסייעות בשימור חפצים כמו מזון בשימוש הקליפה לייצור מיכלים, קופסאות.

הסרת קליפת ליבנה מעצים חיים מזיקה לבריאות העצים ויש להימנע ממנה. במקום זאת, ניתן להסיר אותה די בקלות מגזע או ענפי עץ מת. על ידי חיתוך חריץ לאורך הקליפה ומשיכתו או חיטוטו הרחק מהעץ. הזמן הטוב ביותר לאיסוף וקילוף הוא האביב ותחילת הקיץ, אז הקליפה איכותית ביותר, גמישה והכי קלה להסרה. הסרת שכבת הקליפה החיצונית (הקלה) מגזע של עץ חי כנראה מחלישה אותו והופכת אותו לרגיש יותר לזיהומים. הסרת השכבה הפנימית (הכהה), הפלואם, הורגת העץ על ידי מניעת זרימת הנדרש לתזונת העץ.

אחר הקילוף יש לשטח הקליפה שניתן לעבדה כמו קרטון עבה. יש לרכך קליפה שהתייבשה על ידי אידוי, על ידי השרייה במים, חימום או על אש. שימוש רב נעשה בקליפת הליבנה במשך אלפי שנים, קליפת ליבנה הייתה חומר שימושי בעל ערך רב בכל חלק של העולם שבו היו עצי ליבנה זמינים. מיכלים כגון עטיפות, שקיות, סלים, קופסאות, אשפות חיצים, מארז עמיד ברטיבות לקשתות מורכבות מהן הקשת המונגולית, הקשת הסינית, הקשת הקוריאנית, קשתות טורקיות , קשת אשורית, או הקשת הפרסו-פרטית נמצאו לא אחת במארזים מקליפת הליבנה. יצור כלי שיט זעירים, קאנו, ובקתות מחסה יוצרו על ידי רוב החברות הרבה מקליפת הליבנה חוברו ומאטמו על ידי הזפת השחורה הרבה לפני המצאת כלי החרס.

מיכלי עץ הליבנה שימשו לאחסון מוצרי מזון וניתן היה לתפור להדביק ולמשוך אותם כך שיהיו אטומים למים. היה שימוש בסלסילות שטוחות לעיבוד מזון. מיכלים מסוימים שימשו אפילו לבישול מאכלים, שכן קליפת הליבנה, אם תיובש כהלכה, לא תישרף בקלות על האש. מגילות קליפת הליבנה שנשתמרו בקפידה משמרות היסטוריה עתיקה וידע קדוש, שרדו במשך אלפי שנים לצד הפפירוס בעולם העתיק. בהודו, קליפת ליבנה, יחד עם עלי דקל מיובשים, היו מתומכי הכתיבה העיקריים לפני הופעתו הנרחבת של הנייר באלף השני לספירה. כתבי היד הבודהיסטים העתיקים ביותר הידועים (חלק מהטקסטים הבודהיסטים של גנדהאר), מאפגניסטן, נכתבו על קליפת ליבנה.

אשפות החצים ומארזי הקשת העתיקים  היו בדרך כלל בצורת גליל מתרחב ויוצרו מקליפת ליבנה, עץ ועור. קליפת ליבנה גולגלה לגליל ונתפרה לעור ואף הודבקה לעץ. מספר רב של צירי עצם מעוגלים ששרדו נמצאו מאז ומתמיד בקברים שבהם היו שאריות של קשתות ואשפה עם חיצים. ככלל, עיגולי העצם המעובדים ליוו האשפה והמארז כקישוט דקורטיבי אישי הודבקו או נתפרו למארזיי הקשת ואשפות החיצים. מארזי הקשת היו תמיד מעט קצרים יותר מהקשתות שלהם, על מנת להקל על שליפת הקשת מנדנה והחיצים מהאשפה.

שרידים רבים של אשפות ומארזים נמצאו במיוחד בתלי קבורה במרחבי ערבות  אסיה ואירופה, אלה כוללים סוגרים ואביזרי ברזל לפיות ולתחתית של גלילי עור התפורים ומודבקים עם קליפת עץ הליבנה. מארזיי נרתיק העור בשילוב קליפת הליבנה שימשו לנשיאת הקשת ובמיוחד להגנה עליה מפני פגעי מזג האוויר. דבק הזפת שהופק מקליפת הליבנה נמשך ואטם המארז בצורה מספקת ולאורך זמן בשינויי אקלים קיצוניים, לחות, חום, יובש וקור ואכן ליווה את מסע האימפריה המונגולית  לכל אורכו.

אשפה גלילית העשויה משתי שכבות של קליפת ליבנה עבה, ותחתית עץ בעובי של כ-1 ס"מ שהוצמדה לקליפה במסמרי ברזל. החלק התחתון הודק כלפי מעלה לפני החיבור. רצועה עם וו ברזל בקצה הוצמדה לפעמים לתחתית העץ ושימשה לעיגון האשפה בעת דהירת הקשת על סוסו. קרס זה בתחתית היה סימן אופייני לשיוך האשפה לקשת רוכב. אל גב העץ חובר גם ציר עצם ורצועות עור שחוברו לטבעת ברזל מלמעלה ונועדו לתליית האשפה מהחגורה או השלכתה מעבר לכתף הקשת. האשפות  הגיעו לאורך של עד 60-70 ס"מ, ולעיתים רחוקות עברו את הגובה הזה ושימשו לאחיזת החיצים. צירי החצים היו כמעט תמיד מעוטרים בהתאם לייעודם של ראשי החץ, זה אפשר לקשת לבחור החץ הנכון עבור מצב נתון בציד או במלחמה ומיד לטעון החץ הנדרש למיתר.

 https://www.academia.edu/30139333

רישום של: חלקי קשת, אשפה וראשי חץ– תשתית עץ של קשת המסתיימת בחריצים למיתר השזור לרוב מגידים. קליפת עץ ליבנה מודבקת  לעץ ערער, חיבור, הדבקת הגידים ושכבת עצם עבור פרק אחיזת הקשת, ה- Riser . עטיפת הקשת בקליפת ליבנה מודבקת בפיתול מדויק. כפי שניראת קשת מתוחה לאחר תהליך ההדבקה ומתחתיה שברי קשת מורכבת מסוף המאה ה-12 שנמצאה בערבות רוסיה. מתחתיה חתך של  עטיפת קליפת ליבנה, גידים, עץ ליבנה ועץ ערער. ולבסוף פריסה לסוגרי ברזל וגימורים של אשפת חיצים ומארז קשת לצד ראשי חץ שונים. לעיתים כנראה ברישום עיטורי נוצות איזון החץ נשמרו לכיוון תחתית האשפה המורחבת בקוטרה כשמבחר ראשי החיצים מופנים כלפי מעלה לשליפתם, לדריכה ולירי מהיר.

ברזל טהור היה נדיר בתקופה הפרהיסטורית, ובאותם ימים נוצל עד תום הברזל שהגיע מהחלל בדמות מטאוריטים  שהיו נפוצים מכיוון שעמדו היטב בלחץ בעת חדירת האטמוספרה.

 

  

סריקה שנערכה לראש החץ שאותר ואובחן כעשוי ממטאוריט ברזל ומשוח בזפת עץ הליבנה(צילום: Journal of Archaeological Science).

בעיירה מוריגן שבקנטון ברן בשווייץ,התגלה ראש החץ שאורכו 39.3 מ"מ ומשקלו 2.904 גרם העשוי מסגסוגת של ברזל וניקל, שהתגלתה רק במטאוריטים ובו עקבות של חומר אורגני, לדעת החוקרים מדובר בזפת שדר הליבנה ששימשה בָּעֵת הַהִיא להצמדת הראש המחודד לקנה החץ.

האימפריה המונגולית

המונגולים אדוני הערבות ששלטו במסורת הלחימה בשטחים פתוחים בדומה לפרסים בימי הממלכה האחמנית כבשו האימפריה השנייה בשטחה בתולדות האנושות מגב סוס בכוח החץ מקשת על. ג'ינגיס חאן ארגן את צבאו לארבנים,קבוצות בין-אתניות, ואנשי הארבן נצטוו להיות נאמנים זה לזה ללא קשר למוצאם. עשרה ארבנים יצרו זון, או חברה; עשרה זונים הרכיבו מיינגן, או חטיבה וכדומה. ארגון מערך עשרוני זה של הצבא החזק של ג'ינגיס חאן התגלה כיעיל מאוד במסעי הכיבוש ולשליטה על השבטים הרבים מממרכז אסיה שהפכו תחתיו לחברה המונגולית כולה. הצבא המונגולי סמך על יחידות עם משמעת גבוהה ביותר על בסיס עשרה וביסודו שישה מהלוחמים היו הקשתים הרכובים, הקאשיק, וארבעה פרשים לוחמים עוטי שריון נושאי נשקים שונים: הלאסו , ששימש לשליפת פרשי האויב מאוכפם, פגיון וחרב ללחימה קרובה, רומח וקרס בראשו ששימש לחדור דרך שורות האויב במהלך הסתערות עזה במבנה חץ וכמטרה משנית לשליפת פרשי האויב מאוכפיהם עם מקבת וחנית לשתקם.

לקשתים המונגולים הייתה יכולת ממוקדת של יריית חיצים גם לאחור תוך כדי רכיבה מהירה ובדיוק רב כמו גם ירי מצד הסוס ששימש כמגן תוך טקטיקות הסתערות ואיגוף מהירות. אויבי הצבאות המונגוליים חששו מגשם קטלני של חיצים מצד הפרשים הקלים הניידים ביותר שהסתערו בדהירה מהירה תוך ירי מטחי חצים, לרוב רעילים בגלים רציפים או במבנה ראש חץ אל תוך שורות האויב, פילגו אותם ואיגפום מעל גבי סוסיהם המונגולים הקטנים  החזקים ובעלי סיבולת שיא. לעיתים הם היו נסוגים אל מחוץ טווח חיצי האויב למרחק ניכר עד שהאויב בטח בניצחונו ואז חזרו להסתער עליו במהלומת ניצחון. פרש קשת מונגולי מסורתי הגביר באופן דרמטי את הדיוק שלו על ידי תזמון שחרור החץ לרגע שבו פרסות סוסו כולן אוחזות בקרקע וכך נמנע מזעזוע רגע פגיעת הפרסות בקרקע לשיבוש ריכוזו. הקשתים עבורו מרחקים גדולים בקלות והפתיעו האויב על פרשיו הכבדים הרכובים על גבי סוסים גדולים וחסונים אך מסורבלים ביותר.

Portrait of Gengis Khan by Pierre Duflos / Getty Images

רכובים על סוסים וחמושים בקשתות ייחודיות ועוצמתיות, הקשתים של ג'ינגיס חאן "פרשי השטן" היוו יותר מ- 40% מהצבא המונגולי כולו ועוררו אימה בעוצמתם. במהלך קרב קוייטן בשנת 1201, ג'ינגיס חאן הגדול הופל מסוסו לאחר שנפגע מחץ. לא ברור אם החץ פגע בו או בסוסו, ברור הוא שאחרי הניצחון בקרב החאן הגדול ביקש מהאסירים הכבולים להסגיר הלוחם שהצליח לפגוע בו. החייל, המכונה ג'בי, ציפה למוות מיידי ובמקום זאת מונה לאחד הקצינים המפקדים של צבא החאן שכישרונותיו, הרכיבה ומשמעת הקליעה היוו אבני היסוד  וסודו המנצח.

סוס הערבות החזק נמוך הקומה ורוכבו המונגולי, חד הם! אף צבא לאורך היסטורית הפרשים הלוחמים שילב את היתרונות האסטרטגיים של הסוסים עם הסתערות וירי בחץ מקשת כמו המונגולים. הסוסים, בעלי סיבולת מופלאה היו חלק בלתי נפרד מתרבות עם הערבות הנוודי הזה. עדויות ארכיאולוגיות מצביעות על כך שביות סוסים במונגוליה החל בסביבות 1400 לפני הספירה ומעריכים שמבחינה גנטית סוסי הערבות השתנו מעט מאז ימי החאן בהשוואה לעמיתיהם הזרים. ג'ינגיס חאן הבין את חשיבות הסוסים והתעקש שחייליו יהיו ממושמעים, ניידים ומצוידים. כל לוחם פרש נשא שתי קשתות ותרמיל ובו תבנית ליציקת ראשי חץ כשהוא רכוב יציב וזקוף על אוכף עץ ועור, שעובד בשומן כבשים למנוע סדקים והתכווצות ואפשר לסוסים לשאת את משקל רוכביהם במסעות הארוכים. תיקי האוכף שלהם עם אשפות החיצים לצידיהם הכילו סירי בישול בשר מיובש, יוגורט, מיכל מים וחפצים חיוניים אחרים למסעי כיבוש האימפריה.

הפרשים המונגולים דאגו היטב לקשתותיהם ולסוסיהם. לכל פרש לוחם היו מספר סוסים כדי להקל על בעל החיים במסעות הארוכים. מרקו פולו ששה זמן ארוך בצילו של השליט המונגולי קובלאי חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן דיווח אולי בהגזמה מסוימת שהסוס סיפק פרנסה לרוכבו גם במסעות ארוכים שבמהלכם כל האוכל נצרך אז הרוכב היה חותך את ורידי הסוס ושותה את דמו והיה יכול: "לרכב בצעדות של עשרה ימים מבלי לאכול שום אוכל מבושל ובלי להדליק אש". כפי שקבע אחד ממצביעי המונגולים, "אם הסוס מת, אני מת; אם חי, אני שְׂורד."

המשמעת הייתה כרוכה במשמעות רוחנית גדולה מלווה בטקסים שמאניים, סוסים הוקרבו כדי לספק "הובלה" לגן עדן. מפקדים היו מפזרים חלב סוסות על פני האדמה כדי להבטיח ניצחון הצבאות היוצאים לקרב או כברכה לפני מסעות צייד. מגיל צעיר הוכשרו הילדים המונגולים בירי בחץ מקשת וברכיבה על סוסים, כך הכינו אותם לתפקידיהם העתידיים כלוחמים וציידים  בכמות קבועה ומספקת של קשתים מיומנים לצבאות המונגוליים. טכניקות אמנות ירי חץ מקשת ותחזוקתם הייתה מושרשת בתרבותם מגיל צעיר, ככלי מלחמה, ציד וכספורט תחרותי במחנות הנודדים ובחצרות החאנים. מספר סיני מתקופת שושלת טאנג, מסביבות 618 - 907 לספירה, קבע: "תושבי הערבה יכולים לפגוע בהטיה מלאה בארנבת רצה עם חץ בודד."

 

רישום טימורי של קשת מונגולי, מהמאה ה-15 (פתוח לציבור)

גם בנות השבטים שלטו בירי הקשת שבה השתמשו לציד ולהגנת השבט כשהגברים היו במסעות ציד ומלחמה. נשים אף חלקו מסעות צבא לצד עמיתיהם הגברים. בדגש על חוטולון, אשת אצולה מונגולית, הלוחמת האמיצה, בתו של קאידו (נינו של ג'ינגיס חאן), שלחמה לצדו.

כמובן שאין לדלג על הקומיס או האייראג "המשקה הלאומי של מונגוליה" המופק מחלב הסוסה שג'ינגיס חאן אהב מאוד. הקומיס מהווה עד היום חלק מכל ארוחה ונצרך בלגימות גדולות ברחבי הערבות. מדענים מעריכים שהוא קיים למעלה מ- 3,500 שנים. זוהי תערובת חביצה מותססת של חלב סוסה, תרביות של מיקרואורגניזמים ניזוני לקטוז שחלב הסוסה עשיר בו. באופן מסורתי המשקה נעשה בשק עור ובו חלב סוסה טרי עם תרבית ראשונה הניתלה בכניסה ליורט כשכל הנכנס חייב לטלטל השק. השק גם מטולטל קשור לאוכף בדהירת הרוכב. החלב הופך למשקה קל ועדין של  2% אלכוהול בעל טעם חריף ומרקם תוסס, המשמח את האדם הפנימי ומשכר לב רפוי וגם מאוד משתן.

הקשת המונגולית, נשק האימפריה, יוצרה והורכבה על ידי אמנים בעלי מלאכה שרוכזו על ידי הצבא בניגוד לחברות אירופיות רבות שבהן יוצרו כלי נשק בקנה מידה המוני. כל מונגולי נצר ושמר הקשתות האישיות שלו כמו את חציו. הנשק נשמר מתחת לבגד עטוף בקליפת ליבנה ועור מוגן  מפני פגעי מזג האוויר המשתנה הקר והטחוב. חסרון משמעותי של הקשת המונגולית המרוכבת אכן היה במבנה השכבות שלה שהפכוה לרגישה לשינויי אקלים קיצוניים. דבק החיות שהחזיק את הרכיבים נחלש והקשת אף איבדה גמישותה התעוותה ונסדקה. שמירה על שלמות הקשת המרוכבת היה אתגר מתמשך עבור הקשתים המונגוליים.

הקשת הייתה מורכבת מקרן, עץ, גיד ודבק עצמות בעלי חיים. העץ ששימש לבניית ליבת הקשת היה עשוי ממגוון עצים כגון לגש, ליבנה ובוקיצה. הבמבוק, הועדף כי הפחית את הסיכון להתפתחות פיתול בגפיים, היה חזק מעץ ואומץ לאחר שג'ינגיס חאן כבש את צפון סין. הקרן והעצם רוככו ונעשה שימוש בגיד בעלי חיים שיובש ונכתש לסיבים עם חוטי משי טבעיים שמשו כמיתר. הקשת הייתה מוכנה להתאמה אישית לעיתים בתהליך שנמשך כשנה. צורת הקשת המונגולית הייתה צורה שטוחה ומעוקלת של "M". מרחק ירי החץ המונגולי היה לטווח אדיר של כ- 500 מטר. גודל הקשת היה בערך 120 סנטימטרים ובמשקל משיכה רב שבין 70 ל- 100 פאונד. עם זאת, משיכת הקשת ברכיבה למקסימום משקלה היה נדיר. במקום זאת, קשתי הסוסים המונגולים הסתמכו על אש רציפה על ידי משיכה מהירה של מיתר הקשת לאחור רק למרחק קצר לפני השחרור. הרוכבים המונגולים המיומנים הצליחו לשלוט בסוסיהם באמצעות הברכיים, וכך לשחרר את זרועותיהם לייצב הקשת לכוון ולירות בדיוק רב גם תוך כדי דהירה במהירויות של עד 60 ק''מ לשעה. דריכת המיתר נעשתה בעזרת טבעת אגודל שהקלה על לחץ המיתר על האגודל, מה שאפשר לקשת לירות חיצים מהר יותר ובדיוק רב יותר.  טבעת האגודל עשויה עד היום כמו בימי האימפריה ממגוון חומרים כגון עור,קרן, עצם, מתכת, אבן ושנהב. דריכה זו אפשרה לקשת לקבע חץ אחד לירי ושלושה נוספים בין אצבעותיו לרצף ארבע יריות מהירות קטלניות.

גודלן הקטן של הקשתות הקל על המונגולים, חברת נוודים חסרי כוח ייצור ותמיכה מרחוק לחידוש ושיפור נשקם לשמור עליו. חלק מתכנון טקטיקת הצטיידות בקרב היו חצי האויב שנבזזו והתאימו לקשת המונגולי שחיציהם הקצרים לא התאימו לירי מקשתות אויביהם.

 

הולאגו חאן עם הקשת המרוכבת הראשונית ששימשה בתקופת הכיבוש המונגולי. (נחלת הכלל)

החצים שבהם השתמש הצבא המונגולי היו מגוונים בגודלם, במשקלם ובתפקודם. החצים היו באורך של כ- 60 ס''מ עשויים בדרך כלל מערבה, ליבנה, ערער ובמבוק. ציר החץ התאפיין בחריץ בקצהו אליו דפק בזהירות הקשת המונגולי הצוואר של החץ העשוי מברזל, צור, עצם או עץ לתוך הקנה מבלי לפצלו שלהבטחה הודק בגיד והודבק. חצי הברזל, הפלדה, חוסמו על ידי טבילתם בעודם לוהטים במלח. לייצוב החץ השתמשו במגוון נוצות ציפורים. נוצות נשר היו המבוקשות ביותר אך המונגולים השתמשו גם בנוצות אווזים, שחרורים, נקרים ואפילו עורבים.

ראשי חץ עצם, עץ וצור לא יכלו לעוטי השריון אך ברור שפגעו באיברים חשופים של חיל ובהמה וגרמו לבהלה. חצי ברזל ופלדה רחבים ושטוחים עם להב אופקי חדים כתער מכוסמים ומסותתים תוכננו לחבוט ולחדור השריון. חצי תבערה ורעל גם שימשו את המונגולים. המונגולים מרחו את החצים במיצוי צמח רעיל רב-שנתי בעל שורש פקעתי, האקוניט, או ברעל אחר ה- mogain khoran, שהופק מצפע הערבות. החץ המונגולי השורק היה עשוי לעיתים רק מעצם חלולה מנוקבת  ומחודד בקצהו ולו מטרה כפולה: להשפיע פסיכולוגית על צבא האויב ולהפחיד סוסיהם וגם כאיתות ליחידות מונגוליות סמוכות לתמרן, לתקוף או לסגת. בציד קול השריקה של החץ שנורה גבוה באוויר סקרן החיה ונתן לצייד הזמן לירות חץ שני ולהפיל הטרף. לחץ רגיל גם הוצמד מיכל עצם חלול בעל שני חורים בצורת אליפסה שהפיק שריקה חדב במעופו וגודלו היה בין אחד לשלושה אינץ.  

אשפות  החצים הנושאות עד 30 חיצים היו עשויות מקליפת ליבנה בעלות פתח רחב המוצר לכיוון הבסיס העשוי מעור או לבד.. החיצים נשלפו ונטענו במהירות מאשפת החיצים שמוקמה לימינו של הקשת המסתער ושתים נוספות תלויות לצדי האוכף. בהתבסס על תכנון הקרב הקשת הפרש המונגולי בחר ראשי החץ הייחודיים מאשפתו כדי לירות אל תוך שורות האויב ולפגוע באדם ובחיה כאחד. אויבי הצבאות המונגוליים חששו ממבול קטלני של חיצים כפי שנאמר בביטוי סיני עתיק: "מוות באלף חתכים, רעל מעופף ומוות על הרוח ".

המערך המונגולי עמד באתגרים כבירים מחוץ לתחומי העֲרָבָה. מסעות קרב בטמפרטורות ולחות לא מוכרים, ביצות וג'ונגלים. חציית נהרות אדירים ורכסי הרים בקרבות מול אויבים ומערכי קרב משתנים. תכנון וחשיבה נוקשים מראש נוצלו למציאת תחליפים לציוד ולהאכלת הצבא והסוסים במיוחד. ניצול החיטה, עדרי בהמות מבויתות, בעלי מלאכה שבויים וביזה, לשרשרת הפיקוד העליונה היה פיקוח הדוק על האספקה. סיבולת, מהירות ויכולת הסתגלות מדהימה ללימוד שינוים קיצונים בתנאים גיאוגרפיים אל מול צבאות אויב משתנה, כל אילו היו חלק  ממערכת לוגיסטית משוכללת ביותר, שתוארה כ"אומה במערכה''.

 

הצבא המונגולי כמעט כולו היה של פרשים קשתים לוחמים. (נחלת הכלל)

נאמר שלעשרת אלפים לוחמים היו ארבעים אלף שרתי מחנה ובהם מחשל, נפח, אומן קשתות וכדומה, מתניידים עם כ - 600,000 בעלי חיים מכל הסוגים. ההיסטוריון הפרסי אתא-מאליק ג'ובייני כותב על המונגולים שכל יחידה הייתה אחראית לכל: "הזרועות והכלים השונים עד לכרזות, מחטים, חבלים, בעלי חיים וחיות למסע כמו חמורים וגמלים; וחייב איש לספק את חלקו לפי עשרתו או מאיתו".

כאשר שושלת יואן פלשה לווייטנאם בשנת 1288, קבע קובלאי לספק לאנשיו צי של 500 ספינות. כמויות הציוד שהמונגולים בזזו היו חלק מאסטרטגית לחימה של חידוש אספקה של כלי נשק וציוד שלל. בקרב Bình Lệ Nguyên, הצבא המונגולי היה בן 25,000 איש ומתוכם רק 5,000 לוחמים והשאר חיל עזר רגלי סבלים ושרתים, כוח שהביס וטבח ב 82,000 הלוחמים הווייטנאמיים פילי המלחמה שלהם. בעברו השני של העולם הקהילות הנוצריות בממלכות הווסאליות של גאורגיה וארמניה לא היססו וסיפקו חיילים ואספקה לקמפיין המונגולי בהתלהבות השבת האדמות הנוצריות מידי הכובש המוסלמי.

דרך החץ ועוצמתו בערבות הקרח

2,000 שנה לאחר שנכתבו על עור עז השתמרותן של המגילות במערות מדבר יהודה התאפשרה הודות לתנאי אקלים ייחודיים של  יובש. הקרח הנסוג כעת עם הפשרת הקרחונים גילה עצמו כמקפיא עמוק ובכתמי קרח בני אלפי שנים נחשפים אוצרות. ממלכות העולם שמורות לנשר הדואה כשכנפיו העצומות פרושות בגבהים מעל חזזיות הנצמדות לקרקע סלעית קפואה ומסתוריי מרחבי  להט המדבר. ארכיאולוגית כתמי הקרח חושפת לאחרונה עוד מפלאי מסע האנושות בעקבות החץ. מהגליישר, מאלסקה ויוקון בצפון אמריקה עד לנורבגיה, האלפים השוויצרים ודוגרלנד באירופה עדויות לתרבויות ואורך חיים נשתמרו וכעת מתחולל מרוץ של סקירה וקטלוג להצלת אוצרות עתיקים לפני שיתכלו באוויר הפתוח.

חלק קשת שנתגלה  במעבר ה- Lötschepass בהרי האלפים השוויצריים בכתם קרח נמס © השירות הארכיאולוגי ברן/רולף ונגר.

אבק שעף מעל פני הים התיכון ממדבר סהרה בין מרץ למאי לגובה האלפים הופך השלג ל- 'מלוכלך' הסופג יותר קרינת שמש ונמס לעומקו. במעבר ה-  Lötschepass בהרי האלפים השוויצריים. בגובה של 2,690 מטר בין פסגות האלפים הברניים, היה נתיב אלפיני מסחרי היסטורי הנגיש רק ברגל. נמצא שם מכלול שלם מכ- 2000 שנה לפני הספירה, מתקופת הברונזה המוקדמת לערך. קופסה העשויה מעץ, שתי קשתות, שברי גוף חץ ושלושה ראשי חץ מצור. בתוך הקופסה היו גרגירי דגנים, צידה למסע הציד. הקדמונים ידעו לעבד חומרי גלם- רצועות מעור, חיצים מצור קשתות וגופי חץ מעץ וכלי נשק. עשרות חצים עתיקים מהתקופה הנאוליתית ועד לתקופה הוויקינגית נשמרו במעטה הקרח של לנגפון בנורבגיה. ממצאים עתיקים העשויים לקשר בין עמי עידן הקרח של צפון אמריקה לאילו שבצפון מזרח אסיה. מיוחדים  בממצאים הם החיצים והקשתות שהתגלו במארזי קליפת עץ הליבנה שהיו בשימוש בכל מרחבי העולם העתיק מִקַּדְמַת דְּנָא בצפון אסיה, אמריקה הצפונית, ויערות אירופה ושימשו הקשתים לאורך ההיסטוריה.

חצים וראשי חץ שהתגלו חלקם מתוארכים לתקופה הנאוליתית, אחרים הם מהמאה ה-14 לספירה, כל אחד מהם הוא כמוסת זמן המכילה מידע על מלאכות ציד עתיקות. נתגלו חצים מלפני 1,500 שנה שעוצבו  מעשה אומן מקונכיות מולים מגולפות ומושחזות. חיצי עץ וגופי חץ כל כך עדינים עד שקשה להאמין שאכן אמן ישב ועיבד אותם עם נתזי אבן כבר בתקופת שחר האדם. רוב רובם של החיצים שנמצאו במרחבי הערבות הקפואות יועדו לציד האילים ולָאו דַּוְקָא למלחמה. החקלאות נאבקה על קיומה כנגד הקור. נחשפו ראשי חצים מעצמות וקרניים של איילים, מאבן, מקונכיות נהר ומברזל בכתמי הקרח.

הציידים עקבו אחר עדרי האַיָּל, אייל הצפון ובשמו המדעי: Rangifer tarandus הוא אייל החי באזורים הארקטיים ובטונדרה. באנגלית קיימת הבחנה לשונית בין אייל הצפון בצפון אמריקה, אשר קרוי קאריבו caribou לבין זה שבצפון אסיה ואירופה המכונה ריינדיר Reindeer, אך מדובר באותו בעל חיים. האַיָּלִים חמקו גבוה אל משטחי הקרח האלפיניים הרחק מהחום מהטפילים ומנחילי החרקים המטרידים במהלך חודשי הקיץ. הקשתות השבורות, החצים העתיקים וסכיני הציד המתגלים כעת מספקים רמזים לגבי האופן שבו הקדמונים השתמשו במרחבי הקרח לאורך ציר הזמן. ריבוי עצמות האילים בהשוואה למספר הקטן של החצים מצביע על כך שאנשים לא צדו תמיד באופן פעיל על טונדרת הקרח אלא לעיתים פשוט אספו את גופות האיילים שניצודו ונקברו על ידי זאבים, כדי שיוכלו לאכול אותם בלב החורף הקפוא.

 

 

חץ מפותל בקרניים דוקרניות עם להב קצה נחושת משומר להפליא כבן כמעט כ- 1000 שנה התגלה בכתם קרח נמס ביולי 2016, בתוך הטריטוריה של Carcross/Tagish First Nation. התמונה באדיבות ממשלת יוקון.

ראש החץ מהנחושת הופך אותו לאחד מחפצי הנחושת המוקדמים ביותר שנמצאו בצפון אמריקה. הנחושת טהורה להפליא והופקה ממחצב מקומי הנמצא בנחלים עשירי המתכות של דרום מערב יוקון. איכות המלאכה יוצאת דופן  מרמזת שהצייד שהחטיא את מטרתו ללא ספק חיפש החץ במשטח קפוא הקרח במשך ימים ואפילו שבועות, לאחר שנורה. הקרדיט לתגלית מגיעה לעדרי הקריבו השוהים בגבהים, אותם צילמו לסרט לציון האתרים שבהם התגלו כלי ציד של האומה הראשונה, האינדיאנים הקנדיים. מסוק המתעדים במזל אקראי שם את הייר וצוותו על צלע גבעה כדי לשחזר מעבר נדיר וחשוב כל כך באבולוצית כלי נשק הציד של הילידים. הקנה המפותל בצבץ משכבת הקרח הדקה. שבועיים לאחר הגילוי כשחזרו לאתר כל שנשאר היו גללי קריבו. אכן הרבה מהחיצים וממצאים ארכיאולוגיים  נמצאים לכודים בגלילי הקריבו הקפואים אלפי שנים. בחינת זבל הקריבו הראו שבמשך 5,000 עד 6,000 השנים האחרונות הסביבה הקפואה נותרה יציבה יחסית.

באיידהו שבארצות הברית באתר  Cooper’s Ferry נמצאו מבחר של 'נקודות קליע' מאבן, ראשי חץ מלפני כ- 3,000 שנים הממצא חשוב, לא רק בגלל גילם, אלא בגלל הדמיון שלהם לפריטים מלפני 16,000-20,000 שנה שנמצאו דומים להפליא בהוקאידו, יפן. ממצאים כאלו של כלי הנשק, חיצים וקשתות נותנים משקל רב למציאת קשרים גנטיים ותרבותיים מוקדמים שחולקו בין תושבי עידן הקרח, הפליסטוקן, של צפון מזרח אסיה וצפון אמריקה.

קשת בת כ- 3400 שנה העשויה מעץ הבוקיצה, הנשיר למחצה הכולל את האולמוס ונפוץ על פני רוב חצי הכדור הצפוני. הקשת נמצאה במספר שברים מעוקלים. צילום: טום אנדרוז דרך livescience.com./ אוניברסיטת קלגרי שבקנדה. בין שברי הקשת ניתן למצוא עיקולי קצה שעוצבו כך שיחזיקו מיתר הקשת. חלקי העץ תוארכו  ל- 2000 לפני הספירה.

הארכיאולוג הקרחוני פינסטד מהמוזיאון לתולדות התרבות, אוניברסיטת אוסלו גילה בבוץ בהרי Jotunheimen במזרח נורבגיה חץ עץ אליו מעוגן וקשור חוד אבן הקוורץ שמור היטב כנראה בן כ- 3,000 שנה ונראה כאילו הלך לאיבוד רק לאחרונה. צידיי האיילים הקדמונים השתמשו בטכנולוגיית הדיפת חצים ומקלות זריקה. למקל באורך אמה כמוט הנ''ל היו חורצים ראש חץ ארוך, המקל שימש כמנוף להטלה מהירה- עד אימוץ אמנות הירי חץ מקשת. הקרח נמצא כמנגנון שימור כמעט מושלם.

בהרי נורבגיה נחשף ראש חץ ברזל תלת-צדדי בן יותר מ- 1,000 שנים באזור נוף המגלה המשך לתרבות הציד והלכידה העתיקה כהמשך שינויי אקלים היסטוריים. ראש החץ הנדיר ששימש הוויקינגים נועד לגרום לפצע רחב ומדמם לחיה גדולה שניצודה. בתקופת הוויקינגים ציד איילי הצפון היה בשיא, תקופה שבה התפתחו באזור הים הצפוני שווקים של עורות וקרניי איילים דבר שהוביל למסעות ציד נרחבים על איילים- שכמעט נכחדו אז. בדומה לציד הביזון האמריקאי להיקף של הכחדה עבור הפרווה בלבד בימי המערב הפרוע.

דוגרלנד ששקעה לחלוטין לפני כ-8,000 שנה אל מתחת לפני הים הצפוני  בחלקו הדרומי שלאורך גדות דנמרק והולנד של היום חיברה את בריטניה ליבשת אירופה במהלך עידן הפּלֶיסטוֹקֵן, תקופה בה התרחשה מרבית ההתפתחות המין האנושי ובתקופת ההולוקן שהחלה בסוף עידן הקרח האחרון התגלו שם חודי עצם וקרן מעובדים כראשי חץ דוקרנים. הגשר היבשתי שאוכלס על ידי תרבויות האדם. כלל קו חוף של לגונות וביצות ששימש אזור ציד אילים עופות ודייג עשיר. תושבי דוגרלנד אבדו אך חפצי אמנות פלאוליתיים ומזוליתיים נוטים להימסר על ידי הגלים והתגליות רבו בשנים האחרונות הודות לחפירת קרקעית הים בצורה מכאנית.

בין חפצי עצם וקרניים אשר נשתמרו בסביבות ימיות אילו מתגלים כמובן עצמות וקרניים של האיל האדום אך גם עצמות הומו סאפיינס שעובדו וגולפו לחודי חץ, לדוקרנים. חלק מהחודים הדוקרנים הללו הם באורך של כ-2.5 אינץ' ואחרים ארוכים יותר וניתנו להטלה ככידון, או לשיגור כחץ מקשת לאחר שחוברו למוט עץ. לא משנה השיטה, צלקות פגיעה וסדקים בקצותיהם מראים חיכוך מפגיעה במטרה ועדות שחלקם אף עברו תיקון וחידוד מחדש לירי חוזר.

 

 

                                   

הסיבה המעשית לשימוש בעצמות אדם- Homo sapiens ככלי ציד נראה שהייתה בחירה מושכלת ולא אקראית הקשורה למשמעות סמלית. סביר שהיה קשה להשיג עצמות אנוש ובטוח שעצמות כאלה אינן חומר משובח במיוחד ליצירת כלי נשק חדים בניגוד לניצול עצם או קרן משלדי חיות ניצודות ובמיוחד מהצבי האדום Cervus elaphus. נראה שהיו אז חוקים תרבותיים טקסיים אסטרטגיים מאיזה חומר לייצר אותם חודים קוצניים ולהרכיבם לחצים. כעת נאספות ראיות גם בחלקו זה של העולם לתחכום המורכב של האדם בתקופת המזוליתית, במעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים נוודים לאורח חיי קבע של חקלאים כבר לפני כ- 11000 שנים. עצמות אדם בדרך כלל היוו רק חלק זעיר מכלל העצמות והקרן הזמינה לאותם בני האדם, נראה שחלק מהשרידים הם תוצאה של אלימות וטיפול מיוחד בנקברים. מובאת בחשבון האפשרות שבחירה לא אופורטוניסטית כזו מונעת ממשמעויות סמליות ייחודיות המיוחסות לתרבות אנוש מסוים ולזהות קבוצתית. קיים היה המימד הסמלי של שרידי בעלי חיים בשל גודלם ושרידותם בטבע והאנשתם לאורח חיי בני האדם - לייצור החץ בשל ההקשר החזק למהות נשמת החיה. ”בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.” (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ז) פסוק המעיד על עוצמתו של שבט בנימין. הזדהות עם נשמת ציידים קוטלים אדירים שמתו במסעי ציד והפכו לאגדות גבורה אל מול חיות אדירות כל אילו הובילו לטקסים בהם עצמות אדם וקרניי איילים הפכו לכלי נשק סמליים פולחניים המשמרים נשמת אדם וחיה. ידוע שהעדפות ורצונות שהפכו למנהגיי  תרבות תמיד היו מוקפדות ואיטיות לשינויי ובמיוחד בהקשרים תועלתניים לשימור גיבוש דרכי הקהילה כמו בטקסי חניכה וציד. ברור שנעשתה מניפולציה מורכבת ביד אמן בעצמות האדם והאייל האדום בדוגרלנד כמו במקומות אחרים בעולם הקדום הקשורה יותר לתרבות טקסית סמלית מאשר לגורמים מעשיים.

 

כלי נשק זעירים לרצוי האלים

במרכז מדבר סולטנות עומאן, באתר הממוקם בפרשת נתיבי מסחר למרגלות הר, ג'בל מודמר, וליד אחד העמקים הגדולים ביותר בין אזור הררי לנווה מדבר שבמחוז עד-דכילייה באתר החשוב, בחפירות במעלה ההר עד לתחתית המדרון. נחשפו חומות ועמודים שנבנו מגושים גדולים של אבן גיר מקומית ושפע ממצעים הקשורים כנראה לפעילות פולחנית מתקופת הברזל. בחלק המזרחי נתגלו שני מבנים גדולים וכמה קטנים יותר. הבניין הגדול מבין שני הבניינים הראשיים מחולק למספר חדרים, עשוי מאבן חול מסותתת ולבני בוץ. חדר קטן אחד באמצע הבניין סגור לחלוטין, ללא פתח פנימי או חיצוני. בחדר הזה גילו ארכיאולוגים מטמון של כלי נשק מברונזה, החפצים מתוארכים לתקופת הברזל השנייה ומיקומם של החפצים מעיד שהם לא היו במקור על הרצפה, אלא נפלו ממדפים או אולי לאחר שנטלו על הקירות.

שני שטחי הקבורה מתקופת הברונזה וקבוצת המבנים מתקופת הברזל שהתגלו במעלה ההר שכנראה יושב ונכבש בתקופת הברזל הקדומה שוב ושוב ולאורך כל תקופת הברזל. כל התגליות, חפצי המתכת- אשפות מברונזה ובהן חצים שלמים בעלי ראשי חץ מנחושת, גרזני מלחמה, פגיונות, קשתות ומיתרים וכולם קטנים, זעירים. לצידם נחשפו גם פסלוני נחש וציפור מברונזה וכמות גדולה של שברי חרס מתוארכים לאותה תקופה, תקופת הברזל שבין השנים 600 ל- 900 לפני הספירה.

בתוך אוסף החפצים שלא היו יכולים לשמש ככלי נשק בגלל סוג ואיכות החומר שלא היה עומד במאמצי לחימה או ציד בולטות שתי קבוצות יוצאות דופן במיוחד. הקבוצה הראשונה מורכבת משני נדנים, אשפות, קטנים העשויים מברונזה, נושאי ששה חצים כל אחד. בהתחשב בגודלם (35 ס"מ) הם אינם אלא דגמים בקנה מידה קטן של הכלים המקוריים העשויים מחומרים מתכלים (עור המשולב בעץ וקרן) ואינם מתגלים בדרך כלל בחפירות ארכיאולוגיות. העובדה שהם עשויים ממתכת מרמזת שהם לא היו שימושיים אלא ודאי טקסיים. אכן כדוגמתם לא נמצאו בחצי האי ערב והם נדירים ביותר במקומות אחרים.

קבוצה שנייה כוללת כלי נשק מתכתיים, שרובם גם לא שימושיים (בשל גודלם המופחת, החומר ממנו עובדו ו/או מצבם הלא מוגמר) והם מורכבים מחמישה גרזני קרב, חמישה פגיונות עם פיתולים בצורת סהר (האופייני לתקופת הברזל השנייה), כחמישים ראשי חץ וחמש קשתות שלמות. הקשתות מורכבות ממוט קשת שטוח ומעוקל לכיפוף בשני קצותיו ומחוברים במחרוזת עשויה ברונזה. גודל הקשתות כ- 70 ס"מ בממוצע מלמד כי מדובר בחיקוי של קשתות מחומרים מתכלים (עץ וגידים). קשתות מתכת לא נתגלו בחצי האי ערב ובמזרח התיכון עד כה. אין בטוחים מה הייתה מטרת הממצעים אך גילוי שברי מבערי קטורת ופסלוני נחש וציפור בבניין הגדול מרמז על שימוש למטרות דתיות, הנשק כנראה היה מנחות לאלוהות מלחמה או מתנות שהוחלפו בין שליטים כסמלים לנשק התועלתני מתקופת הברזל. העיצובים והסוגים זהים לסוגי הנשק שהשתמשו בהם בקרב ובציד והם יוצרו בתקופה שבה החל השימוש במתכות במזרח חצי האי ערב במקביל לפיתוח במורכבות החברתית שבאה לידי ביטוי בבניית מבנים בישובים מבוצרים ותחילת הפריחה החקלאית. בתקופת הברזל הקדומה, במדבריות ערב חיו תרבויות שונות ועם הנדידה לתוך המדבר הרחק מקו החוף לאורך כל תקופת הברזל חל שגשוג חקלאי, גידול גמלים ותמרים, מסחר וביצור היישוב.

 

שרידי ברונזה עם חצים קשתות ברונזה  במבנה באתר מודמר מזרח, עומאן. המטמון מתוארך לתקופת הברזל. (© Guillaume Gernez / Mission archéologique française en Oman central)

 

   

קשתות, חיצים, פגיונות וגרזנים המפוזרים על הקרקע באתר מודמר מזרח שבעומאן שנראה נפלו מתצוגה על מדף או קיר ומפוזרים על הקרקע. (Mission archéologique française en Central Oman).

 

''נְשׁוֹת הַחַיִל''

הנשים הלוחמות, האמזונות שכנו בשולי העולם העתיק הידוע  והן משתקפות במיתוסים כבעלות  תעוזה בקרב ובציד תוך רכיבה על סוס בירי בחץ וקשת, אוחזות בגרזן וברומח ומעוטרות בקעקועים,

אמזונות במיניאטורה מתוך 1350Der naturen bloeme, בקירוב. Koninklijke Bibliotheek .

בסביבות 1000-700 לפני הספירה החלו לקום מושבות יון באנטוליה לאורך החוף האגאי, בצפון הים השחור, מטירס על נהר הדנייסטר ועד גורג'יפיה עם עמדות מסחר סקיתיות בשפך נהר הדון על שפת  ים אזוב. האגדות על האמזונות החלו להירקם. ההיסטוריון היווני הרודוטוס בספרו "היסטוריות'' תיאר השבטים הסקיתים ואת נשותיהם כלוחמות הרוכבות על סוסיהן לבושות כמו הגברים ועוסקות בציד ובקרב בעיקר באמצעות החץ וקשת. כמאה שנה לאחר הרודוטוס, בשנת 380 לפני הספירה, מנה הנואם האתונאי איזוקרטס את שלושת האויבים המסוכנים ביותר של אתונה: התראקים, "הסקיתים בראשות האמזונס" והפרסים.

''סקיתיה" הייתה למעשה מונח נזיל בעת העתיקה שייצג אזור תרבותי נרחב של הרבה קבוצות נוודים אתניות המחוברות באופן רופף. הם נעו על פני שטח גיאוגרפי גדול החל בערבות תראקיה, בהרי הקווקז, לחופי הים הכספי, ומזרחה לאורך נתיבי הסחר להרי אלטאי הרחוקים, סין וממלכת הודו העתיקה. לנוודים אילו כפי שמתואר בטקסטים העתיקים הייתה היסטוריה "בלתי ניתנת להפרדה מזו של השבטים הנוודים והנוודים למחצה בכל ערבות אירו-אסיה, בהיותם שמות רבים, גדלה והצטמצמה אוכלוסייתם במשך מאות שנים, בתנועה מתמדת". לא כל העמים הללו שוטטו באוקיינוס הדשא תחת שמים אינסופיים. עד המאה החמישית לפני הספירה, חמולות סמינומדיות הידועות בשם "הסקיתים המלכותיים" התיישבו סביב צפון מזרח הים השחור, דון, ועסקו בחקלאות ובמסחר ובאו במגע עם יוון ובנקודות לאורך נתיבי המשי באַסְיָה. עבדים רבים באתונה שנרכשו באמפורומים של הים השחור הגיעו משבטים תראקים וסקיתים וכך סוחרים והרפתקנים יוונים אף כרתו בריתות אף נישואים עם חמולות הסקיתים.  

זהו עצם הדיון כאן וכל סיפור האמזונות: תלות המעצמות לאורך ההיסטוריה בקהילות הנוודים שמרכזיות חייהם היו החץ וקשת לציד ולהגנה ומבחינה חברתית כאמצעי להצגת סמכות שלטונית בתחום הפוליטי והרוחני. חיי הנודדים התמקדו בסוסים, חץ וקשת, ציד, רעיית צאן ומסחר. מסעות אינסופיים בערבות חסרות מים, פשיטות, ביזה, מלחמות, בריתות, הסכמים, מריבות, עוד מלחמות. בהישרדות. שבטים אילו שרתו כשכירי חרב ובעלי ברית, נלכדו כעבדים וכלוחמים וכל אילו בגלל היותם קשתים וִירְטוּאוֹזִים לְעֵלָּא וּלְעֵלָּא כשבאוהליהם  נשותיהם נושאות בעול כשוות ואף יותר.

כולם דרשו ''הביאו  את הקשתים! ''.

בימים ההם האדמה רעמה בחבטות פרסות הסוסים. בעידן הממושך הזה, נשים היו אוכפות סוסיהן, תופסות את רומחיהן וגרזניהן, הקשת והחיצים הוכנסו לאשפות. הן תמכו ורכבו עם הגברים לפגוש האויב בקרב על הערבות זו לצד זה! נשים לוחמות מופיעות במסורות מהים השחור ועד סין, גיבורות ברומנים מצריים, באגדות פרסיות, במסורות אפיות מהקווקז ומרכז אסיה ובכרוניקות סיניות. הסיפורים הלא- יוונים הללו חורגים מהכתב המיתולוגי היווני הקודר שגזר על האמזונות הלוחמות תבוסה ומוות בצעירותן. בין התרבויות שהיוונים כינו כ"ברבריות", מיתוסים, אגדות וסיפורים היסטוריים מביעים גאווה רבה בנשים לוחמות, מעשיות וגיבורות משלהם. נשים שזכו בניצחונות ושרדו כדי להילחם שוב. כאשר חברות שאינן יווניות התמודדו עם לוחמות בקרב באויביהן, רבים הסיפורים כיצד ביקשו בשקיקה לקבל את האמזונות האלה כמאהבות, בנות לוויה וברית במקום להרוג אותן.

המלך קוטיס הראשון, ששלט בקונפדרציה של שבטים תראקים בשנים 382–359 לפנה"ס, היה בעל ברית של אתונה. במאה החמישית לפני הספירה שוטרי העיר באתונה היו סקיתים. נְבוּכַדְנֶצַּר וכורש הרקולס ואכילס הפגינו את גבורתם בקרב על צבא האמזונות רב העוצמה והאתונאים התענגו על ניצחונם. בימי אלכסנדר מוקדון והגנרל הרומי פומפיוס נשזרו תיאורי האמזונות בחברות הברבריות תוך טשטוש החלוקה המגדרית של קבוצות הנוודים.

כבר שנים שברחבי הערבות האירו אסייתיות חושפים ארכיאולוגים קברים של לוחמים רבים. שלדי נשים וגברים עם צלקות קרב מחיצים שנקברו עם נשקם וסוסיהם. מצפון הרי הקווקז על נהר הטרק, הזורם דרך דגסטן ואל הים הכספי, בדיקות DNA מוכיחות שנשים לוחמות הן לא רק פרי הדמיון היווני או השראה לסיפורים מרגשים בתרבויות העתיקות אלא אמת לאמיתה. באזורים ה''סקיתיים'' התגלו יותר מ-300 קברי נשים לוחמות. התגלה שלד של אישה לבושת שריון ולצידה ראשי חץ, סכין ברזל ודיסקוס צפחה. לא ברור אם פריט הצפחה הוא דיסקוס לחימה כבספורט האולימפי היווני או צלחת מזבח, בסאגות העתיקות מהקווקז, מתואר הדיסקוס ככלי נשק.  הארכיאולוגים מעידים שבנות חיל אילו עסקו בכל ואף בעיבוד ובהרכבת נשקים. נתגלו בחפירות כלים - סכינים, מרצעים, אבני שחזה וגלגלי ציר, פיגמנטים מחטים ודיו ששימשו לקעקוע, עגילים ומסרקים מפוארים  שעיטרו את הגברים והנשים הנוודים. ממצאים של שלדי ילדים בקברים מספרים שהאמזונות ילדו ילדים תמכו בקהילה והיו לא רק לוחמות אלא נשים ואמהות.

ב- 2019, נחשף בסביבות הכפר הרוסי דביטסה (Devitsa) שבדרום מערב רוסיה קבר מהמאה ה- 4 לפנה"ס המשותף לארבע נשים סקיתיות לוחמות כשלצידן כלי הנשק וציוד הרכיבה שלהן. אחת מהן כבת 12, אחרת כבת 50 ושתיים נוספות בשנות ה 20 לחייהן.‏ קבר קבוצתי המחזק את ההשערה שאכן בדומה לאמזונות המיתולוגיות, הנשים הסקיתיות פעלו ולחמו.

טומיריס מלכתם של שבט המאסגטים נוודי הערבה האירואסייאתית, שנודעו בעוזם ולחמו מעל סוסים בחץ וקשת, חנית וגרזן, מצאה עצמה לאחר מות בעלה אל מול ממלכת פרס השכנה שבהנהגת כורש כבשה עוד ועוד שטחים במרכז ובמערב אסיה ועמדה בפרץ. ככל בני השבטים הנוודים ברחבי הערבות האירואסייתיות מחופי הים השחור במערב ועד לערבות מונגוליה במזרח הנשים התגייסו להגן על אותם שטחים פראיים וקשים למחייה. הן רכבו על סוסיהן נושאות אשפת חיצים וקשת, אוחזות בחנית ובגרזן. נכונות לקרב‏ הן לבשו מכנסיים ומעליהם חולצת טוניקה וחבשו כובעים בעלי קצה מחודד נעולות מגפיים.

ההיסטוריונית אדריאן מאיור(Adrienne Mayor),  בספרה "האמזונות" מציינת כי לאורך השנים נסתמן שינוי בתיאור האמזונות ביצירות האמנות היווניות. אלו מהמאה ה-7 לפנה"ס מתוארות כמו לוחמים יווניים טיפוסיים – לבושות בלבוש יווני כשהן נלחמות רגלית עם מגן עגול ביד אחת וחרב מונפת בידן השנייה. מאוחר יותר, במאה ה-5 לפנה"ס, לאחר שהיוונים כבר סחרו בחופי הים השחור ולמדו את העמים שמעבר לו, תוארו האמזונות אחרת ודמו יותר לבני שבטים נוודים שונים, דוברי שפות שונות. אמזונומאכיה מייצגת את האידיאל היווני כתרבות קידמת האנושות בעוד שהאמזונות הוצגו כגזע פראי וברברי. קרבות האמזונות, כמו אלו של הקנטאורים והלאפיתים, חזרו על עצמם  במיתולוגיה היוונית בפיסול ובציור על האגרטלים היווניים בעיצובים מהיפים והאלגנטיים ביותר של אמנות עתיקה.

לוחמות, פריט מאגרטל 420 לפני הספירה 

האזכור הקדום לאמזונות מופיע באיליאדה, יצירתו של הומרוס המגוללת את סיפור האירועים שהתרחשו לקראת סוף מלחמת טרויה שם פריאמוס מלך טרויה נזכר שבצעירותו נלחם בקרב מול צבא אמזונות, שכוחן "משתווה לגברים"‏. במקורות אחרים מסופר על פנתסיליאה מלכת האמזונות שלחמה בגבורה "אחד על אחד" מול הלוחם הגדול אכילס, שהכריע אותה והרגה.

על הרקולס, בנו של מלך האלים האולימפיים, זאוס ושל אלמקנה האנושית. הוטלה המשימה התשיעית (מבין 12) בה נדרש להשיג את חגורת המלחמה של מלכת האמזונות היפוליטה. לשם כך הגיע הרקולס לחופי הים השחור לתמיסקירה בירת האמזונות. המפגש זרם על מי מנוחות והיפוליטה הציעה להרקולס להשאיל לו את החגורה כדי שיוכל להשלים משימתו. אולם האלה הרה, רעייתו של זאוס שבקנאותה התנכלה להרקולס כבר מיום היוולדו (בטענה שהרקולס הוא פרי בגידתו של בעלה), התחזתה לאמזונה והפיצה בקרב האמזונות שהרקולס מציב להן מלכודת. האמזונות תקפו את צבא הרקולס אך בקרב הרג הרקולס את היפוליטה ונטל את חגורתה.

קטע מעיטור אגרטל

קשתית סקיתית, כאמזונה: ציור על כד, מעשה ידיו של אפיקטטוס (520-500 לפנה"ס), המוזיאון הבריטי. תצלום: ויקיפדיה

הקברים הידועים המוקדמים ביותר של "אמזון", בערך משנת 1000 לפני הספירה, נחפרו על ידי ג' ניורדזה בסמה אוטשלה, צפונית לטביליסי, גאורגיה והכילו שלוש נשים עם נשקם ותכשיטיהן.

תמונות של דוח החפירה המקורי משנת 1927, גולגולת של אישה אחת עם פצע שנגרם על ידי גרזן קרב מחודד, חרב הברונזה ושרשרת האגת שלה עם תליון מחודד, קולאז' באדיבות המוזיאון הלאומי של גאורגיה.

הלוחמת נקברה בישיבה כרוכבת על סוס, עם חרב הברונזה על ברכיה ולרגליה פגיון ברזל ורומח, עצם הלסת של סוסה. מטבעות, מרצע ושני סירי חרס. בסמוך הייתה אישה צעירה נוספת עם ראש חץ מוטבע בגולגולתה. לא רחוק משם היה קברה של עוד אישה לוחמת, כמה ציפורני אריה או נמר מונחים ליד ידה הימנית ואולי חלק משכמיית עור מנומרת הדומה ללבוש האמזונות בעיטורי כדים יווניים.

צעירה וגבר מתרבות פאזיריק מהמאה החמישית לפני הספירה. לבושים זהה, כובעי לבד, מכנסי צמר ומגפיים, כל אחד קבור עם גרזני הקרב, החצים והמגינים שלו, בליווי תשעה סוסים. רישום באדיבות סבטלנה פנקובה, מ-N. Polosmak.

בשנת 2009, בדיקה משפטית של 7 שלדים זכרים (בני 16–65) ונקבה אחת כבת 25 גם הם בני תרבות פאזיריק העלתה כי כל אחד מהם מת באלימות בקרב מפציעות שנגרמו על ידי חיצי ברונזה.

שרידי הלוחמת, כנראה כבת 13, נמצאו בהרי טובה שבדרום סיביר לפני 32 שנה, ואז הסברה הייתה כי מדובר בלוחם צעיר. רק לאחרונה אחרי ניתוח פלאו-גנטי של המומיה במכון לפיזיקה וטכנולוגיה במוסקבה, בוסס הזיהוי לאישה. הלוחמת נקברה עם גרזן בעל ידית עץ ארוכה ועם קשת ועשרה 10 חצים שאורכו של כל אחד מהם כ- 70 ס"מ עם ראשי חץ מעץ, עצם ומארד. 

ציור שמן של הנאהבים, אטאלנטה ומלאג'ר הצדים את החזיר הקלידוני (Jan Fyt, 1648). Public Domai/.

שמה של אטאלנטה שננטשה וגודלה על ידי דוב וצידים בצלילי היוונית העתיקה היה עבור "איזון שווה" ובשפה קווקזית עתיקה המדוברת באבחזיה שלחוף צפונן הים השחור, דומה לביטוי "הוא נתן או הניח לפניה משהו". אטאלנטה הייחודית במיתוס היווני תוארה כאידיאל, היא עסקה כגבר בציד ובספורט מאתגרת, נועזת, חמושה ומסוכנת, מגינה על עצמה בחץ וקשת ובחנית, אמיצה ומיומנת יותר מכל אחד מהגברים מלבד מלאג'ר המשתווה אליה. היא זכתה לכבוד גיבורה במשלחת המיתולוגית להשמדת החזיר הקלידוני הנורא והאכזר הנשלטת על ידי גברים שכבר דחק והרג כמה מהגברים וכלבי הציד. אטאלנטה פצעה את החזיר ומלאג'ר  מיהר חיסלו בחנית, והציג את עורו וראשו בפני אטאלנטה שהקיזה דם החזיר ראשונה. הצגת שלל הציד על ידי מלאג'ר בפני אהובתו הינה מחווה אירוטית בשירה ובאמנות היוונית העתיקה. בעיתורים אטאלנטה לובשת טוניקה חגורה עם דפוסי זיגזג, כובע מחודד רך ומגפיים גבוהים עם חפתים, למעשה אלו הם אלמנטים אופייניים של הלבוש שלובשו הקשתים מארצות "סקיתיה". נראה שהמיתוס של אטאלנטה מציע שילדה מ''השורה'' תוכל במציאות, "ללכת אמזון". השילוב ה"משווה" של רכיבה על סוסים וירי קשת הציע שנשים יכלו להיות מהירות וקטלניות כמו גברים. בין אם מבחירה ובין אם מכורך הנסיבות, כדוגמת נשות סקית'ה שהעיר תמיסקירה  שעל הים  השחור הייתה בירתן. הן יכלו להיות ציידות ולוחמות מבלי לוותר על נשיות, חברות גברית, מין ואמהות. שום היבט של התרבות הסקיתית לא ערער את היוונים יותר מאשר מעמד האישה. בקרב הנוודים נערות ונערים לבשו את אותו הלבוש המעשי ולמדו לרכוב לירות בחץ וקשת ולהילחם ביחד. כל אחד מהם היה צפוי לתרום להישרדות בסביבה לא סלחנית, אורח החיים הזה היה הגיוני לנוודים. ילדה יכולה לאתגר ילד במרוץ או בתחרות חץ וקשת, ואישה יכולה לרכוב על הסוסה שלה לצוד או לטפל בעדרים לבד ולהגן על השבט מפני תוקפים. נשים עצמאיות זכו להערכה ויכלו להגיע למעמד גבוה ולמוניטין. היוונים - שהשאירו הנקבות תלויות בזכרים - נהגו לפאר בהגזמה את נשות הערבות כאמזונות מיתולוגיות, והעמידה אותן להילחם חזקות מול גיבורים יווניים. בסיימא,Cyme , לחוף האגאי התגלתה מטבע מעוטרת בראש אמזונה ובסוס משתולל, נטען ששם שלטו האמזונות שסגדו לאָרְטֵמִיס אלת הציד, חיות הבר, אלת הבתולות ששינתה יעודה בהתאם למאמיניה ומיקומם . בערך בשנת 380 לפני הספירה, הביא הפילוסוף אפלטון את הדוגמאות של האמזונות הנוודות השלטות בסוס בחץ ובקשת וגרות באוהל ובו כל רכושם ועושרם, כדי להצדיק את אמונתו: ברפובליקה האידיאלית, נשים וגברים צריכים לשרת כחיילים, רעיונות רדיקליים ושוויון מגדרי נשזרו תמיד באפוס היוני.