פִילוֹסוֹפְיַת הַקֶּשֶׁת, סִפּוּר דֶּרֶךְ וְתַרְבּוּת

(הֶעָרָה רַבָּתִי....נִרְאֶה שֶׁיֶּשְׁנָהּ בְּעָיָה בִּלְהַעְתִּיק תְּמוּנָה מֵהַמְּרַשֶּׁתֶת לְדַף הַבְּלוֹג, בּוֹדֵק)

בְּתִקְוָה לְהַצִּית דִּיּוּן עַל פִילוֹסוֹפְיַת הַקֶּשֶׁת, עַל סִפּוּר דֶּרֶךְ וְתַרְבּוּת שֶׁנּוֹלְדָה וּבְעֶצֶם עִצְּבָה אֶת מַהַלְכֵי בְּנֵי הָאֱנוֹשׁ מֵאָז וּמֵעוֹלָם / גִּיל יְהוֹנָתָן גִּלְעָד.

 

קַשָּׁת דָּרוּךְ דּוֹרֵךְ קַשְׁתּוֹ. דרום אמריקה, הרי האינדים.

מקורות החץ וקשת אבדו מזמן אך ממצאים ארכיאולוגיים וציורי מערות שמרו דרך תרבות השליטה ב"מקל הכפוף", כיצד להשתמש בו לאורך חיים לציד וכנשק. ירי הקליע, ראש החץ, עם כוח ומרחק מילאו תפקיד מכריע בהישרדות ובהתפתחות המין האנושי. ציוויליזציות ואימפריות פרחו מאפריקה לאסיה הרחוקה, באירופה והמזרח התיכון דורכות קשתות פשוטות מעץ הליבנה ומענפי החזרן שהשתכללו. קשתות קצרות עשויות מעץ האוסאז' התפוזי, התפתחו והפכו לבסיס חיים גם אז אי שם ביבשות אמריקה.

בכל עניין ראשי חץ המורכבים במערכות נשק קדמוניות: חנית, אטלטל, חץ וקשת וקלע, ניתן לראות כלי הממחיש את השילוב בין יכולות, ידע טכנולוגי ובנית מסורות אנושיות. בניית הקשת עצמה דרשה ידע והבנה בבחירת החומרים הנכונים ובאופן הבנייה. השימוש בה דרש מיומנות גבוהה וריכוז המסמלים למעשה את המסע הרוחני בקהילה של הקשת, החייל או הצייד להשגת שליטה עצמית. הידע ואמנות הבנייה לשימוש בקשת עברו מדור לדור ושימשו כסמלים תרבותיים במיתולוגיות: הקשת והחץ תמיד סימלו שאיפה, כיוון ומטרות עתידיות והשגת יעדים שאפתניים בנוסף לקונוטציה רוחנית של ירייה אל "מה שמעבר". לצד ציד ולחימה, חץ וקשת היוו חלק מחיי היומיום של האדם באמצעות טקסי דת ופולחן, מיתולוגיה, פילוסופיה ותחרויות. הקשת  לעולם אינה ''מתיישנת''. היום מאות אלפי אנשים בכל רחבי העולם מתרגלים החץ וקשת בהקשרים מרובים: פעילות פנאי תחרותית, ציד, שחזור היסטורי, ירי בטרק רוחני תוך חיפוש מַשְׁמָעוּת ועוד. אם נבקש ונצמצם המיקוד לקליעה תחרותית: לסגנונות של הדמיית ציד עם שבילים ביער ומטרות תלת ממדיות הממוקמות במרחקים לא ידועים, כולל מטרות נעות, יריות בעלייה ובירידה, זמנים מוגבלים ובמקרים מסוימים סמליים גם ציונים שליליים אם החצים ''רק'' פוצעים במקום להרוג. טורנירים שבהם הקשת תמיד יורה אל אותה מטרה מאותו מרחק בתוך אולם או בשדה פתוח, המשחקים האולימפיים, ותערובת של כולם. לצידם הולך ומעמיק תרגול סגנונות ירי שונים, החל מירי אינסטינקטיבי ועד ראייה מפוצלת, ירי מרווח, ומראות צצים... בקיצור, גם כך, אפשר בקלות ללכת לאיבוד ביקום המגוון של הסיפור. עדיין נראה שהחסר בספרות החץ וקשת הוא הבחינה כיצד פילוסופים ובעלי סיפור ורוח בחנו המסע למטרה.

קַשָּׁתוּת המשמשת כמטאפורה בפילוסופיה המודרנית, מוצגת במיוחד בדיונים על ריכוז, משמעת וחתירה למצוינות. פילוסופים מרבים הקבלות בין פעולת ירי החץ לבין האופן בו אנשים ניגשים לחיים, למטרות ולקבלת החלטות (אתיות).

חלק מנושאים פילוסופיים בקשתות:

- סטואיות וקשתות - הפילוסוף הסטואי אנטיפטרוס השווה את החיים לקשתות: הקשת עושה כל שביכולתו כדי לכוון היטב, אך האם החץ פוגע במטרה תלוי גם בגורמים חיצוניים שאינם בשליטתנו.

- מהלך הירי משקף הרעיון לפיו עלינו להתמקד במאמץ ובמיומנות, במקום להיות אובססיביים לתוצאות.

- פרדריך ניטשה מתח הקשת והשתמש בה כמטאפורה לפוטנציאל האנושי: ככל שהמתח גדול יותר, כך גדל כוחו של הפרט. הוא ראה את החיים כמאבק בין כוחות מנוגדים, בדומה למתח הקשת לפני שחרור חץ.

- פילוסופים מודרניים טוענים כי קשתות אינה רק פגיעה במטרה, אלא גם יופיין של התנועה, השליטה והדיוק. האופן שבו קשת יורה משקף הפילוסופיה האישית שלו ואת גישתו לחיים, זו מחשבה מרתקת! ואכן פילוסופים רואים באסתטיקה לא רק יופי חזותי, אלא חוויה חושית ושלמות תנועתית. קשתות למעשה יכולה להיות ביטוי לאיזון מושלם בין ריכוז, דיוק ושליטה, מה שהופך אותה לאמנות בפני עצמה.

בתחום האסתטיקה, יש גישות שמדגישות את החוויה הסובייקטיבית של היופי, כלומר, כיצד אדם חווה את התנועה, את הקצב ואת הדיוק של פעולה מסוימת. אחרים טוענים כי ישנם עקרונות אוניברסאליים ליופי, כמו סימטריה והרמוניה, וכולם מזוהים בקשתות.

 

העלמות מכוונות קשתותיהן אל פסל דיאנה שעל מעמד. The Metropolitan Museum of Art, William Hackwood 1753-1836

אמנות ה - Cameo, הייתה שיטה לגילוף חפצי חן כגון אבן חרוטה, תכשיט או עיטורי כלים בהם כמעט תמיד נכללו דימויים שהופיעו על חפצים מכל הסוגים בתקופת הניאו-קלסיציזם. אליפסיים בצורתם, לרוב העתקים, חלקם מהדמיון וכולם חבים את מקורם לאסתטיקה היוונית - רומית. עיבודים אלה הדגישו לכאורה את מלומדות בעליהם וטעמו המעולה, באם עשיר או צנוע.  

***

חיצי הדמיון, כאמנות וסמליות תרבותית מופיעים כבר בתחריט - ציור, של קשתים הצדים צבאים שנתגלה על קיר באתר אמנות הסלע הפרהיסטורית בקובה דל קוולס במזרח ספרד הפותחת צוהר לעולם המסתורי של תרבות האדם הקדמון. התמונות במערה זו הם חלק מהתיאורים הראשונים של בני אדם באמנות ובהנצחה. בדמויות המקל הפשוטות ניכרת בבירור תנועה ותחושה של אירוע ורק מכמה סימנים על הקיר.

למרות שצוירה לפני עשרות אלפי שנים, אנו מבינים את המטאפורה של הקשת בעוד שדימויים אחרים, מופשטים יותר מאותה תקופה קשים יותר לפענוח. מתבקש כאן ההסבר הנפוץ שהציורים ייצגו סוג של קסם פולחני, שהדמיית ציד מוצלח הגדירה הסיכוי למה שיקרה. לציורים יש משמעויות הקשורות "לכישוף לשם ציד", אם כי ניתן לראות בהם גם חגיגת אורח חיים הכוללת תיאורים של טקסים דתיים התואמים באופן מפתיע לטכניקות הדמיית תחרות שבהן משתמשים קשתי ההווה כדי להתכונן לאירועים תחרותיים...

סֵמֶליות זו תהפוך את החצים והקשתות לסמלים המוקדמים ביותר שמייצגים רעיונות גדולים מהם. חץ וקשת באמנות, נצחיים. ציורי המערות של איבריה היו אולי הפעם הראשונה ובטוח שלא האחרונה שבה החץ הפך לכלי מטפורי ומרכיב מכריע בסיפורים שבני האדם מספרים לעצמם. מתחילת ההיסטוריה, החץ פיתח קיום סמלי - יעיל ונפרד למדי מהקשת כאחד המרכיבים הטכנולוגים הראשונים הפשוטים להבנה. החץ נהיה חלק מהותי בתקשורת. לאורך ההיסטוריה קשתות וחצים ייצגו את סמכותו של המלך הלוחם כבעלי סמליות ומשמעות בתבוסת אויביו תוך כפיית השלטון והסדר. הקשת מייצגת שיפור עצמי מכיוון שהיא דורשת שליטה בשימוש, בעוד שהחץ מסמל ייעוד, שליחה, פגיעה וידע. חץ וקשת, סמל המורכב משלושה מרכיבים: קשת, מיתר וחץ. שלושת המרכיבים הללו מייצגים גם שלושה שלבים: מתח, הרפיה ושחרור וכך הסמליות המינית של קשת וחץ קשורה גם קשר הדוק עם סמלי המלחמה והציד, לפעולת הרבייה והן חיפוש השלמות. בו בזמן ירי מחץ וקשת נדרש לחניכה ואימון כפעולה מעשית ועיקרית של הצייד הלוחם ובאחת כתרגיל רוחני ממקד. לַחֵץ, שני מימדים, קצה מחודד וקצה רך, מה שמרמז על תנועה. כסמן כיוון, הוא קיים כבר אלפי שנים. בעולמנו המודרני, החיצים מהווים חלק מהותי מהנוף בשילוט לכיוונים וכמכוונים. מדי יום, מיליוני אנשים מוצאים את דרכם ברחבי העולם מבלי לעצור ולחשוב שהם מודרכים על ידי ''חץ''. בכל מצב בו אנו מבקשים למושגים של למעלה, למטה, שמאל, ימין, קדימה או אחורה - אין דרך טובה יותר מאשר עם חץ.

במסורת המיתולוגית ההודית, הקשת של שיווה, מייצגת את הפיכת התשוקה ממשהו קונקרטי, אמיתי ומעשי לצורה אתרית מסתורית נעלמה ככוח החיים הזורם אלינו מהשמש הטעון ומניע את כל צורות החיים. החצים מפוזרים בנדיבות על פני ההינדואיזם, חציו של האל ראמה 'חץ אחד, מילה אחת', המרמז על המטרה של שלמות וחוסר תקלות. חצים מסורתיים נורו לשמיים כדי ללוות הנשמה לשדות הציד הנצחיים. בקרב היפנים, קליעה בחץ וקשת היא בלב הבושידו, קוד דרך הלוחם הסמוראי הדורש נאמנות וכבוד עד המוות. עבור הסינים, קליעה בחץ וקשת נחשבה לאמנות חופשית, כמוכיחה את יכולותיו וסגולותיו של העוסק בה. טקסי טהרה וגורל נדרשו לירי חיצים. קונפוציוס אמר שקשת המחטיא המטרה צריך לחפש את הסיבה לכישלון בתוכו ובכל זאת הוא עצמו, הוא גם הסמן, המטרה. ועדיין, אצל אצילי היוונים הרומאים ואביריי ימי הביניים השימוש בחץ וקשת הושארו לנחותים שבחברה, לאילו שלא ניתן היה לצפות מהם להילחם באומץ ובנועזות כמו של אדוניהם בקרב פנים מול פנים. תרבויות אינדיאניות מוקדמות פיתחו תקשורת סמלית מורחבת לחץ - שני חצים אופקיים בכיוונים שונים עשויים להיות מלחמה, בעוד שחץ שבור פירושו שלום. חצים מוצלבים הם ידידות. בכל מסורות ''בני אברהם'' - יהדות, נצרות ואסלאם החץ וקשת הם אמתיים ומטפוריים כאחד. בנבואה, בקשר האלוהי וכמובן בכוח הלוחם, הצייד והשליט.

קַשָּׁתִים חִצִּים וּקְשָׁתוֹת. תמונות אמנות סלע הכוללות פטרוגליפים – הנוצרים באמצעות חריתה בסלע ופיקטוגרפים – נוצרים בדרך של ציור על סלע. רישום מאת © Maarten van Hoek, המבוסס על מקורות שונים.

עמידות של מטפורת החץ, כמו עם חץ והקשת בכלל, לא סביר שתעזוב לשום מקום בקרוב. הסמל כל כך פשוט ואוניברסאלי - שניתן ליישם אותו בכל תחומי הקיום האנושי המתייחס לזמן בעל הזרימה החד - כיוונית, לפחות כפי שאנו מבינים אותו בקנה המידה האנושי.

***

רוב הספרות המלומדת על פילוסופיה וחץ וקשת סובבת סביב תורתו של קונפוציוס. תרגול הקיודו השואף להגיע להתפתחות רוחנית תוך כדי אימון בקשת והספר 'זן באמנות הקשת' מאת אויגן הריגל. הפילוסוף הגרמני שסיפר הניסיון שלו ואולי לכאורה, מחייו ביפן, עם המורה לקיודו, אָוָה קֶנְזוֹ, אמן קליעה וקשת, תוך שלימד פילוסופיה באוניברסיטה האימפריאלית בסנדאי, 1924 - 1929. הספר הציג את הזן לחלקים נרחבים של אירופה. (מחברו בשובו ליבשת הפך לנאצי מושבע). בשנת 1936 פרסם מאמר המתאר את חוויותיו בשם "אמנות האבירים של חץ וקשת'' שהיווה הבסיס ליצירתו המפורסמת 'זן באמנות הקשת', אחת היצירות המשפיעות ביותר שנכתבו אי פעם על זן בשפה אירופאית וכה רבות המחלוקות לגביו. 'דרך הזן' נכתב בעצם על ידי אשתו ונערך על ידי אלן ווטס בשנת 1960 בתור The Method Of Zen ועורר ביקורת רבה. (יאמאדה שוג'י הוכיח שאָוָה קֶנְזוֹ, מעולם לא תרגל זן או אפילו למד עם מאסטר זן. הודגש כי קנזו שקד על הקמת דרך משלו לדרך החץ וקשת ונטען שהוא עשה עבודה מיסיונרית בקידומה. הריגל פירש בצורה לא נכונה את תורתו בכוונה או מבלי משים כביטוי לדרך הזן). הריגל עצמו מעולם לא למד באמת השפה היפנית והסתמך על מתורגמנים אשר התוודו כי הבינו רק לעתים רחוקות את המשפטים 'העמוקים'.   ב - 1938 ד.ט. סוזוקי, המוסמך הגדול בסיפורו של הזן והבודהיזם במערב, לאחר קריאה ציין כי מה שלימד המורה קֶנְזוֹ הינו למעשה זן, הוא לא התנגד לטענה וכתב ההקדמה לספר: "בהקשר הירייה בקשת פירוש הדבר, שהיורה והמטרה אינם נפרדים עוד, אלא מציאות אחת. אין הקַשָת מודע עוד לעצמו, כאילו עומדת לפניו המטלה לקלוע לדיסקת - המטרה. מצב זה של אי מודעות יושג רק כשהאדם משוחרר לחלוטין מעצמו, כשהוא שרוי באחדות עם שלמותה של מיומנותו הטכנית". אך ב - 1959 אמר: "הריגל ניסה להגיע לזן, אבל הוא לא תפס את הזן עצמו",

החץ וקשת שימשו לציד ולמטרות צבאיות אך מעבר ליישומים המעשיים בקונפוציוניזם  קיים השיקול האתי והפילוסופי. החץ וקשת הם סמלים של טיפוח וסגולה של האדם. הם קשורים לתרגול פולחני, למשמעת עצמית ולחתירה למצוינות. הפילוסופיה הקונפוציאנית רואה בחץ וקשת כלי להתפתחות אתית ודרך ללימוד האופי, כדרך לטפח מיומנויות, שליטה עצמית והתנהגות  נכונה. חץ וקשת הייתה חלק מרכזי במערך הטקסי והחינוכי בקונפוציאנית המסורתית, הידועה בשם "שש האומנויות". קונפוציוס השתמש בחץ וקשת כמטאפורה למעלה או סגולה, והדגיש שהפוקוס/ריכוז האדם, האציל הג'נטלמן, צריך להיות בתהליך ולא רק בתוצאה, כחתירה למצוינות וטיפוח תכונות פנימיות ולא להישגים החיצוניים. התרגול הקפדני של החץ וקשת נתפס כדרך לאמן הנפש והגוף יחדיו להתמקדות ברגע הנוכחי עם הדגש על טיפוח עצמי והחתירה להרמוניה פנימית. טקסטים קונפוציאניים משתמשים אף היום בחץ וקשת כדי להמחיש את חשיבות ההתנהגות האתית תוך שימוש נכון בכוח. הקשת המיומן מודע למעשיו ולהשפעתו על אחרים וכך נתפס כמודל של אופי.

מטרתי, ברשותכם, היא להרחיב לנבור ולבחון הדיון בשילוב תורות ודעות ממרחבי הפילוסופיה העולמית וסיפור דרך האדם, במטרה הכללית לעורר העניין כמיטב יכולתי כיצד בני האנוש חוו ומבינים את תרבות החץ וקשת, כמטפורה מעשית. כמובן אין להתעלם ולשלב התחום המעשי - מה המטרה של הַקשׁתוּת מתחילת מסע האדם על פני האדמה? הלו היא כמו השאלה הטריוויאלית: האם אין זו המטרה של החץ מקשת לפגוע במטרה? המבנה הפיזי הברור מאוד כמו השימוש בו במשך אלפי שנים. הקשת הינה נשק, זה המאפשר לירות קליע לכיוון מטרה נתונה! האם זה נכון?! מהם ההגבלים המשיקים לנושאים קריטיים בחיי היומיום ולמה אנו עושים את מה שאנו עושים? האם אנו עושים זאת מתוך כוונה לתוצאה, להשגת מטרה, אוֹ האם עלינו לעשות זאת רק כדי לעשות זאת, בהתחשב במטרה כתוצר לוואי ואפילו אולי לא לשקול זאת בכלל בסופו של דבר?!

אמנות סלע עתיקה, איש סאן עם חץ וקשת. מערה בקלנויליאם, בכף המערבי של דרום אפריקה. צילום, מרטין לינדזי/אלאמי.

החברותא של אבותינו אפשרה לצוד בשיתוף פעולה ולקצור היתרונות של תזונה בשרית, מה שהציב את האבולוציה האנושית על הדרך המובילה אלינו היום מאז הלקטים – ציידים בני 48,000 שנה ואפילו 54,000 שנה. מאז אותם שנים האבולוציה הסירה מהמין האנושי תגובות אינסטינקטיביות רבות לריחות שבעלי חיים אחרים נשארו להם עבדים ותרגלה את אבותינו להחליף הריחות הללו בתרבות ריח עשירה ומתפשטת. ''השליטה במין ותפיסת הריח נמצאים שניהם בחלקים העתיקים ביותר של המוח''. הסרת התגובות האינסטינקטיביות מאפשרת לנו לחיות בסמיכות, בהרמוניה יחסית, אם כי לא מוחלטת ובטוח לא מובנת. הקשר הופר בעיקר בין מין וריח ואבותינו החלו למצוא דרכים לצוד בשיתוף פעולה ובתחילה את היונקים הגדולים במישורי הדשא של אפריקה.

ברור שהחץ קודם ואחריו הקשת הם טכנולוגיה הדורשת גישה ומומחיות רבה שהומצאה בזמנים שונים בפריסת מרחבי כדור הארץ, עקרון המדגיש את חשיבותה להתפשטות המין שלנו. המכריע בהכנת קשת הוא שֶׁבֶּאֱמֶת הָאוֹמֵן, בַּעַל הַמְּלָאכָה הַמֻּמְחֶה בִּמְלַאכְתּוֹ וְהָאָמָּן הַיּוֹצֵר, בַּעַל הָרַעֲיוֹן וְהַהַשְׁרָאָה חַיָּבִים לְהַכִּיר אֶת הֶחֳמָרִים שֶׁלָּהֶם: יש לבחור זן של עץ שיש לו הגמישות הנכונה כי החלק הפנימי של הקשת צריך לעמוד בדחיסה ניכרת בעוד שהחלק החיצוני צריך לעמוד במתיחה. יש להבין ולשלוט במומחיות טכניקה כדי ליצור המיתר, ראש החץ וגופו.

בפולקלור הסיני מסופר שבעבר המיתי, בשחר העולם, ביקרו את העולם מפלצות שגרמו לסבל האוכלוסייה ואז כדי לשנות המצב: הקיסר השמימי חמל על האנושות, ולכן הוא נתן למשרתו הֲקַשַּׁת, קשת אדומה כענבר וחיצי מעוף מעץ עם הכוח להביס מפלצות -  וכך המפלצות העל טבעיות שהן האנשה של אסונות הטבע "עשר שמשות", בצורת, "דפנג" ,רוח, "הבו", שיטפון הנהרות ואחרים, הובסו על ידי הֲקַשַּׁת. עשר שמשות שתקף בבצורת קיצונית שפסקה הודות לפגיעת הקשת בשכבה התשעית מתוך עשר השמשות בחיצו - וכך זה האחד שמחזיר הסדר והאיזון ומצד שני גם מוכן להרוג, והוא ישירות בסמכות הקיסר. מצד אחד הקשת הוא האחד המביא הרמוניה ושליטה, ומצד שני דיסהרמוניה, חוצפה והרס. כוחה של הקשת שכמות חציה בלתי מוגבלים - תלוי בקַשַּׁת לשקול הכוח ולבחור נתיב המאזן בין ההפכים הללו. האם ראש החץ עצמו אינו מבנה מתיחה המבוסס על נוכחות משותפת פרדוכסלית של כוחות מנוגדים, המוחזקים יחדיו במיתר דרוך?

איור בעץ מתוך אוסף ''הוקוסאי מאנגה". על ידי קצושיקה הוקוסאי, 1817 - 1835.

קסם לבן וגם שחור הולכים יד ביד עם חץ וקשת בפולקלור הסיני. מלך שושלת שאנג וו, בנה דמות בובה וקרא לה "הרוח השמימית" והתחרה איתה בתחרויות חץ וקשת. פעם אחת ציווה להשליך שק עור ובו דם לאוויר והורה לקשתים שלו לירות בו החיצים, כחול השמים פוצץ בגלי דם וסמלי השמים עצמם נפצעו. שני היבטים שיישארו ברמה הפילוסופית: א) שליטה על אסונות, אשר בהרחבה, מרמזת על האדם המבקש שליטה על העולם הסובב אותנו. ב) חיזוק הכוח ההִירַרְכִי המבקש שהאיזון הקוסמי ישפיע על האיזון הפוליטי -  חברתי.

ְּבְּדֶרֶךְ מַעֲשֵׂה הָאֱמוּנָה, יֶשְׁנָהּ הִתְיַחֲסוּת לַקֶּשֶׁת:

דֶּרֶךְ הָעוֹלָם הִיא כְּמוֹ דְּרִיכַת חֵץ מִקֶּשֶׁת

קשתים הַמְּכַוְּנִים הַחֵץ

כְּדֵי לִפְגֹּעַ בְּמַטָּרָה גָּבוֹהַּ בַּמְּרוֹמִים, הֵם דּוֹרְכִים מֵיתָר הַקֶּשֶׁת כְּלַפֵּי מַטָּה,

כְּדֵי לִפְגֹּעַ בְּמַשֶּׁהוּ נָמוּךְ יוֹתֵר, הֵם מְרַפִּים הַמֵּיתָר כְּלַפֵּי מַעְלָה

כְּשֶׁדָּרְכוּ אֶת הַמֵּיתָר מִדַּי אָחוֹרָה, הֵם מְשַׁחְרְרִים קְצָת קָדִימָה

וּכְשֶׁהֵם לֹא מָתְחוּ מַסְפִּיק, הֵם מוֹתְחִים חָזָק יוֹתֵר

אֱלֹהִים הוּא שֶׁדָּרַךְ כּוֹחֵנוּ כְּעַם. ''דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ''. (אֵיכָה ג יב)

הקשת הדורך קשתו משמש כמטאפורה הנדרשת לציין את עבודת איזון העולם הפועלת על פי עיקרון ההיפוך, תנועה מתמשכת שבה מה שגבוה יהיה נמוך, מה שנמוך יעלה, וחוֹזֵר חֲלִילָה. הקשת החכם יודע לאזן הירי בהתאם, הדרך מרמזת על הִתְכַּוְּנוּת לְהִשְׁתַּדְּלוּת עם העולם הסובב במחזוריות הטבע, כפי שגן העדן המורכב פועל להרמוניה בין חוסר האיזון של הטעות האנושית לזרימה מתמשכת כולל ברמה המעשית היומיומית. אם הכול עלול להפוך להיפך, זה אומר שאי אפשר להיות בטוחים ולדעת מה טוב או רע אחת ולתמיד: לְהַחֲזִיק אוֹ לְהַרְפּוֹת מֵהַמַּשֶּׁהוּ, לִפְגֹּעַ בַּמַּטָּרָה אוֹ לְהַחֲמִיצָהּ. נראה שהשיפוט שלנו כלפי המסקנה הפרדוכסלית הוא שאיננו יכולים לשפוט אם משיגים או נכשלים אנו בהשגת המטרה, טובה או רעה בפני עצמה. אירועים הסובבים משתנים ללא הרף ומה שנראה מזל רע בהחלט יכול להפוך בהיפוכו.

קַשָּׁתִים נִלְחָמִים. איור ממערת הסלע ב -Les Dogues, Castellón (בעקבות J.B. Porcar בחצי האי האיברי).: מהלכי קרבות אלימים בין קבוצות עוינות.

הַקַּשָּׁת כדמות ראשית: בעוד שמוכשר ביותר טכנית בפגיעה בכל מטרה אפשרית, מגושם הוא באי מניעת אנשים מלשבח אותו וכך אינו מיומן בתחום יחסי אנוש. החיפוש אחר הכרה, תהילה והילה מסתבך רק בדאגות ומנבא יכולת לרדת ''מהפסים'', בגלל פרס. כאשר הקשת מהמר על ניצחון בתחרות הוא יורה עם הכישרון. כשהוא מהמר על פרס, הוא דואג למטרה וכשהוא מהמר על הזהב האמיתי, עצביו מתרופפים - שיקולים חיצוניים מכבידים, הנראה חזק מבחוץ נהיה מגושם מבפנים כמוכה עיוורון. מי שפוגע במטרה ומכוון למטרות ממוקדות אגו משיג רק מעין - ניצחון ומצד שני, מי שיורה תוך שהוא דואג רק ל "פנים" ומתעלם מטכניקת הירי יגיע לקצה הנגדי של - חכם מגושם מנותק מציאות. הצעד הראשון להצלחה טמון דווקא בנטישת האגו המשווה הצלחה עם ניצחון ותבוסה עם הפסד. יתכן וההגדרה קצת ''סוציאליסטית'' אך מתאימה לדעתי.

קונפוציוס שהיה קשת כיבד המשמעת, כחלק מ "שש אומנויות" יחד עם, טקסים, מוזיקה, רכיבה, קליגרפיה ומתמטיקה. נראה שניתן פה להבחין באלמנט אמונה התחלתי ראשוני: כאשר קונפוציוס, פרשנים אחרים והיסטוריונים כותבים על החץ וקשת, הם לא מתכוונים לציד או למלחמה אלא לדיסציפלינה כתְּחוּם יֶדַע ומִשְׁמַעַת הרשומה במסגרת המוסרית של התנהלותו האידיאלית של האדם האציל. מדינות פיאודליות במזרח קישרו בין חץ וקשת לסמכות פוליטית וצבאית באמצעות טקסים שהיו חלק מהחינוך המוסרי והאימון הצבאי. לטקסים הללו היו שתי מטרות: שמירה על כללי התנהגות הסובבים סביב מושגים עיקריים כמו אבירות, כבוד, חגיגיות והתאמה ומצד שני הם הוו סלקציה בתהליכי הערכה למועמדים שנבחרו. היורים בחץ וקשת היו נתונים בשורת טקסים שנועדו בעיקר להעריך את חברי המעמד הגבוה שרצו להמשיך בקריירה בהיררכיה האריסטוקרטית והצבאית. ירי בחץ וקשת הוכרז כמיומנות שבאמצעותה "נבחנו" המועמדים בתחרויות ירי כמעבר שדרכו הייתה התנהגותו האידיאלית של האציל נבחנת לתהליך חינוך למיומנויות וביסוס התנהגות ראויה. למטרה של שלל כישורים שהבטיחו הביטחון הלאומי לצד התנהגות המבטיחה דו - קיום בשלום. טקסים הכוללים קַשׁתוּת היו הצגת הופעות וקודים להתנהגות ומחוות של פרוטוקול נימוסים ואסתטיקה. המושג "דרך הקליעה" בקונפוציוניזם  מדגיש תרגול התהליך המתמשך של שיפור וטיפוח העצמי, תוך התמקדות בטכניקה, חריצות וחתירה למידות טובות מעבר למיומנות מעשית צבאית. בטקסי החץ וקשת הסיניים, הפגיעה במטרה היא מאוד מרוחקת ומופשטת. החשוב הוא הכבוד המופגן לעיבוד הפעולה בנושא אידיאל של סדר איזון ושלווה בתוך החברה, לציות (כדרך לפולחן).

הַקַּשָּׁתִים, בעלי קשתות ארוכות מהמאה ה-14.

נוסטלגיה נחשבת היום כמונח לעיתים מזלזל, אך למעשה המילה מציינת סד עמוק ואצילי של רגשות. נוסטלגיה היא תרכובת מוזרה מיוונית ולטינית המורכבת מהמילה ההומרית nóstos, שמשמעותה 'חזרה הביתה', ו-álgos, שמשמעותה 'צער'. בדיונינו, זו תקופה בדרמה של האנגלים שהביטו אל מעבר התעלה וראו את היעלמותה של אירופה הישנה והגעת ''הנאורות'', לכאורה כלשון הרע לאפלה אינטלקטואלית, מוסרית ופוליטית והם התמלאו בנוסטלגיה. מתוך ציות למכלול הרגשות הזה ובמחאה נגד העולם המודרני הממשמש ובא, הם שבו ונטלו הקשת הארוכה, הנשק שהיה רדום מאז ש רוג'ר אשאם ההומניסט כתב הספר הראשון על חץ וקשת באנגלית מפני הטענות שמדובר בספורט לא הולם.

רוג'ר אשאם היה קשת נלהב ומרצה בסנט ג'ון קולג' שבקיימברידג’, המציא המילה "טוקסופילוס" ממנה נגזר שם העצם "טוקסופיליט: אוהב או חובב חץ וקשת, ''קשת". אשאם כתב את Toxophilus, או בשמו Schole - Partitions of Shooting, הספר על חץ וקשת הארוכה שהוקדש למלך הנרי השמיני בשנת 1545. טוקסופילוס כתוב בצורה של דיאלוג בין שתי דמויות, פילולוגוס ("אוהב מחקר") וטוקסופילוס ("אוהב קשת") שהוא גם מלומד ומגן על ירי חץ מקשת כבילוי אצילי. חברות במועדוני חץ וקשת נשמרה אז בלעדית לאצולה והמעמדות הנחותים הביטו אחורה בגעגוע לעידן הפרה-מודרני, לרובין הוד או לקשתים של קרב אז'נקור. המשמעות הייתה שהאצולה נטלה הנשק של האיכרים שתפקידם היה לעמוד על תצפית הגבעה ולירות חיצים בתחילת הקרב ולאחר מכן לסגת כשבשדה עצמו לחמו בעיקר אצילים משוריינים לוחמי החרב והחנית בקרבות פנים מול פנים. הגרוע שאיכר יכול היה לצפות לו באופן סביר היה מותו של אדונו והחלפתו באחר. על ידי הקשת, האיכרים יכלו להתאחד למטרת האדון הפיאודלי שלהם מבלי לאבד את הפריבילגיות שלהם כלא - לוחמים בעצם. ברור שלא כך היום כשהמעמדות הפוליטיים יושבים בחדרי ישיבות בעוד שכל השאר נשלחים לעבר הכדורים בשדה הקרב ובעצם חיים בחזית כל העת. האנגלים חשו שלמרות כל הדיבורים על קידמה, שוויון, חופש וכן הלאה, משהו מגעיל, קר וחסר מחשבה נושב מאירופה ותגובה רגשית של נוסטלגיה עמוקה התבטאה בבחירה של האצולה לעסוק באמנות הקשת. מעניין לציין שחץ וקשת פרחו בחשיבות תרבותית בקרב המעמד הגבוה במקביל לאותו הרגל אנגלי מוזר, ציד שועלים. נראה ששתי צורות הפנאי איגדו היופי של החיים החקלאיים הפרה - מודרניים שנעלמו כל כך מהר על אף שנשלטו על ידי נורמות של סטאטוס חברתי והיו פתוחים באופן שווה לשני המינים. נראה שישנם ענפי ספורט המתאפיינים באלגנטיות ולא נשלטים באופנתיות וכך המודרניות מפרזת את נוכחותה האפורה על פני האמנות הישנה שהגברים לא פחות מהנשים, הם הקורבנות שלה. המטרות הנשכחות של אבותינו - אמנות הקשת והמרדף - הפכו למקלט בתפאורה הנותנת למשתתף לחזור למורשתו. 

ציור בן המאה החמש עשרה: קרב אז'נקור. שנערך באוקטובר 1415 בצפון צרפת, כחלק ממלחמת מאה השנים בין הצבא האנגלי והצבא הצרפתי הקרב הביא לעליונות אנגלית בצרפת במידה שלא הייתה כמותה לפני הקרב או אחריו. הייתה זו נקודת השפל הנמוכה ביותר שאליה הגיעו הצרפתים במלחמת מאה השנים, אך יורשיו של הנרי החמישי לא השכילו לשמור על כך ובשנים שלאחריו שב העם הצרפתי והשיג את עצמאותו ואיחודו הפנימי הודות לז'אן ד'ארק.

קיים היה ועדיין נמצא משהו מסתורי בלהעביר האצבעות במורד הנוצות בזנב החץ הנצמד אל מיתר הקשת הנמשך אל מרכזיות האדם, פונה החוצה אל המטרה ואותו רגע נצחי ועם זאת חולף של דממה נפשית מוחלטת לפני שהחץ מזנק מזווית המיתר במהירות של מאתיים רגל בשנייה, ומופיע בחזית מושלמת על המטרה. באותו רגע, בנבכי הלב המצועף מתרגש היורה למעמד טקס קדום ששימח האלים מאז ומתמיד והוא שהותיר האויב בחוץ וסיפק המזון פנימה. אכן משהו מסתורי, מרגש עמוקות ומובן שנקשר אל הרומנטיקנים מהמאה ה - 18 שהתאחדו סביב החץ וקשת בתקווה שיישאו אותם בחזרה לאנגליה העליזה.

נוסטלגיה היא למעשה מכלול הרגשות הברור ביותר הקשור לקליעה בחץ וקשת, שהתפעול שלה טבעי לבני אדם כמו הרגשות הנלווים שלהם. למעשה, לפי גישת יונגיאן (קרל יונג), הרי שחץ וקשת הוא דגם ראשוני, אבטיפוס של רעיון האדם לאופיו בחברה בה נשמר הזיכרון הקולקטיבי. בין אם בארוס ששחרר חיצי האהבה על ידי קופידון, או בהזנה ממנה נהנו יריית הקשת של דיאנה, באקט האולטימטיבי של סבסטיאן למות קדושים על ידי מטח חיצים ובעודו מדמם למוות ניצל בידי אירנה הקדושה מרומא שבקשה להביא גופתו לקבורה, היא הביאה אותו לביתה וסעדה אותו לחיים. סבסטיאן נחשב כפטרונם של החיילים, הקשתים, הספורטאים והאתלטים. כקדוש מעונה יש בו היכולת לשעות לתחינתם של חולי הדבר. בדומה לשילוב שהתקיים אצל האל היווני אפולו המפוסל כצעיר בעל גזרה נאה, עירום ונטול זקן שלעיתים קרובות אוחז בקשת ובאשפת חצים. לפי המסורת מגפת דבר שפקדה את לומברדיה פסקה עם הקמת מזבח שהוקדש לו. מאוחר יותר, ב - 680, נגאלה רומא ממגפה קשה בשל התערבותו. אך מנגד קימות אגדות המתארות את אפולו כאל אכזר היורה חציו ומחולל מגפות בעולם.

חץ וקשת משקפים השאיפות והצרכים האינטנסיביים ביותר שלנו לאורך מאות השנים. כשם שצמיחה אישית עולה בקנה אחד עם חשיפת החולשות שלנו, כך הציוויליזציה המובטחת לנו התגלגלה לאכילס שמת כתוצאה מפגיעת חץ, אולי מורעל, שירה פאריס, נסיך טרויה שהונחה על ידי אפולו ופגע בעקבו של אכילס, שנשאר בתהילתו כגיבור לא מנוצח בשדה הקרב. גם סיפור השיבה הביתה והצער, של אודיסאוס, שהגה רעיון הסוס הטרויאני והחזיר את אדמות אבותיו על ידי שטיפתם בדם בשובו לאיתקה. אודיסאוס מצדיק הדימוי לעוף דורס קטלני המפיל בחיציו וחרבו יריב אחר יריב. בחברה של הומרוס לא היו חוקים רשמיים ובתי משפט. אודיסאוס עמד במבחן שהציבה פנלופי אשת הגיבור והיה היחיד שהצליח לדרוך קשת אדירה שהשאיר בביתו וכשהיא עדיין לא השתכנעה בו - אודיסאוס מטיח בה: “שוכני האולימפוס נתנו לך לב חסר רגש....''

בפסיכולוגיה היונגיאנית, הידוע: "להיפצע מהחץ של עצמו", מסמל מצב של מופנמות , שבו החשק המיני או האנרגיה הפסיכולוגית נסוגים פנימה. הפסיכואנליטיקאי קארל גוסטב יונג השתמש בחץ והקשת בשפה סמלית כדי לחקור את המוח, את התת-מודע. כשמישהו "נפצע מחצו שלו", זה מסמל פנייה פנימה, הִסתַגְרוּת: התמקדות בעולם הפנימי ולא בחיצוני. בתיאוריה היונגיאנית, החשק המיני, לִיבִּידוֹ, הוא לא רק אנרגיה מינית אלא גם מייצג אנרגיה פסיכולוגית כללית או כוח חיים. פנייה פנימה מאפשרת התבוננות פנימית והשתקפות עצמית, חלק הכרחי מתהליך האינדיבידואציה. יונג האמין שארכיטיפים מסוימים, או דפוסים אוניברסאלים של התנהגות ודימויים, נמצאים בתת מודע הקולקטיבי. ארכיטיפ הגיבור, למשל, הוא ביטוי של העצמי, האישיות הגדולה יותר, והאגו המודע חייב להתייחס לדחף הזה ולפעול על פיו כדי להביאו למציאות. השאלת דימויי "חץ וקשת ומשם להיפצע מחץ של עצמו ושכלולו''.  

בהולדת כל ציוויליזציה ועם פרימיטיבי ככל שיהיו, מהרגע שיכולנו לחבר ולמתוח חוט ומקל יחד עשינו זאת כדי לכבוש את אויבינו, להגן על משפחתנו ולהאכיל את ילדינו. כאשר אדם דרך כל קשת מסורתית, בין אם ארוכה, קצרה ברכיבה על סוס, מורכבת או כל סוג אחר, כאילו גרעין נסתר של ידע מולד נמשך באופן מסתורי ממכלול החוויה האנושית הגנוזה משתחרר ומשתלט עלינו. הקשת, היא ערוץ שדרכו ניתן להתחבר לרוח אבותינו. נראה שהקשת נמצאת במאבק מתמשך לתבוע מה שהיה שייך לאבותינו. החץ וקשת משמרים ירושה נהדרת בצורה מזוקקת ומרוכזת. דריכת חץ מקשת, אמנות שהיא אוניברסאלית ועם זאת כל כך מיוחדת שמופיעה בכל מקום על פני כדור הארץ ועם זאת נותרה מגוונת ומקומית. לאחר שאיבדה את מעמדה ככישור שהיה הכרחי להישרדות, המשיכה כמשמעת של ידע עצמי – פנימי ובסופו של דבר נתינה עצמית: מה שהקדמונים כינו קנוסיס. היבט זה של קליעה בחץ וקשת כתפקיד בחירות הפנימית אפשרי רק באמצעות ענווה ומניח מראש שאדם מחפש איחוד עם הרוח תוך התרוקנות מרצונותיו שלו - מחיקת האגו.

להֵרַקְלֵיטוֹס מאפסוס הפילוסוף היווני בעל הסגנון האפל ואיש החידות כמו לנִיטְשֶׁה, בשל רגישות לרעיון ההִתנַגְדוּת, הקשת הייתה למדריך והמטאפורה המרכזית: (אָפוֹרִיזְם: מֵימְרָה בתיחום תמציתי של אמת כללית כעקרון המבוטא במשפט קצר חידתי ומסתורי. השימוש במונח נעשה בספרות החכמה: כתבי הסוטרא, מגילת קהלת, החדית' באסלאם ובתלמוד). שחרר החץ - החיים קצרים, ארוכה האומנות, ההזדמנות חומקת, הניסיון מטעה, השיפוט קשה. הרקליטוס מהרהר בקשת כמטאפורה המדגימה את כל השקפת עולמו  אך מודה כי "מן החוכמה להקשיב – לא לי, כי אם ללוגוס, להגיון, לתבונה, לדיבור והשיח, לשכנוע – ולהודות כי כל הדברים הם אחד". הוא קובע ש 'הכול זורם', אחדות ההפכים, ההרמוניה נמצאת במתח בין כוחות מנוגדים כקשת נדרכת. הקשת והלירה, הנבל הקטן, מן החשובים בכלי הנגינה ביוון העתיקה שהיה עשוי משריון צב ומתוכו בלטו שתי זרועות בדומה לעול שממנו נמתחו המיתרים - הן דוגמאות לאופן שבו הרמוניה ואיזון יכולים להופיע דרך מצב של מתח המחזיק יחד את הכוחות הפועלים: המיתר שנמתח ומגמיש הקשת - את מיתרי הלירה המייצרים מתווים ואקורדים צלילים מרחבי לב. הרקליטוס טען ''שהם לא מבינים איך דבר מסכים עם עצמו בסתירה; זהו כוונון והתאמה המחזירה עצמה''. מתח הקשת היא חיים,זיכוך הצליל, אך עבודתה היא מוות. האחדות קיימת בין הניגודים.          החץ וקשת והלירה,  היו מסמליה של אָרְטְמִיס, אלת הציד וחיות הבר, אלת הנערים והבתולות ואחותו התאומה של אפולו, אלת ההופעה, האור והמשחק. בו זמנית היא הביאה החיים והמוות בהרמוניה שמייצרים ההפכים. ארטמיס מן האלות הבתולות. נחשבה לאלה נקמנית ואכזרית, אך גם למגינה וחיותיה המלוות היו האיילה וניגודה - כלבי צייד.

הרמוניה נמצאת במתח הקשת במשיכה מלאה, בה שתי נטיות הפוכות קיימות בו - זמנית: זרועות הקשת מושכות לכיוונים מנוגדים, יד אחת דוחפת הקשת לכיוון אחד ואילו השנייה דורכת המיתר לכיוון ההפוך. עבור הרקליטוס, זהו משל העיקרון הכללי של התנגדות, שבו מערכת של מתחים, אפילו קונפליקטים, תורמים למימוש האחדות: הרמוניה כ"מבנה אינטליגנטי או פעילות תכליתית, שלם מאוחד שחלקיו מהותיים (או שלביו או נטיותיו) והם קשורים זה לזה על ידי ניגוד קוטבי". כהבנת תפקוד הקשת הרקליטוס משחק בהומונימיה (האפשרות לקיומה של מילה דו משמעית) בין המילה היוונית הארכאית קשת (ביוס) לחיים (ביוס), ומדגיש הפרדוקס: החץ הוא זה הפוגע והורג, אך היורה אותו מקבל חַיִים. מצד אחד הרג הטרף או האויב, מצד שני ההישרדות החיים - הקשת והיחידים שהוא מייצג:  להרקליטוס, סגנון פילוסופי המתגלה לא רק בקונפליקט הבלתי פוסק, אלא בדו - קיום והנוכחות המשותפת של הפכים, שרידות המקרים הסותרים במאחד.

גם בפילוסופיה של ניטשה הגרמני ניתן לזהות נוכחות משותפת של הפכים המשמש במטאפורה של הקשת כדי לתאר אותה: הנקודה המהותית היא, יתכן ולגדול מכולם יש אולי גם הסגולות הגדולות, אבל במקרה כזה גם הניגודים להן. בנוכחותם של הפכים מגיעה הזדמנות להתפתחות האדם לגדול, הקשת הדורך לעוצמה המרבית, יש להישמר, כי בה העת שאנו מבקשים לעבר הלא מושא, האנושי ומיתר הקשת כבר לא יידרך - בני האנוש ראו, צמיחה ושינוי יכולים לבוא מכאוס. זה המשווה את הולדת הכוכבים בקוסמוס להולדת הברק באנשים המאמצים אתגרים, תנועה דמוית קליע של התגברות עצמית.                      בובר סבר כי אלפיים שנות הגלות אפשרו להמיר את העוצמה הפיזית של העם היהודי לעוצמה רוחנית. הדחף המהותי של הרנסאנס היהודי היה לשחרר את האנרגיה הרוחנית, מתוך אמונה ששמירה על הרוח מפנימה את האינסטינקטים של האדם, אשר לאחר מכן מופנים נגד עצמו. ניטשה חשב שהפעולה הנכונה לנקוט לאחר דה - רוחניות היא לקדם את הדחף האסתטי של האדם. מתחים, אפילו קונפליקטים, תורמים להגשמת אחדות: הרמוניה כ"מבנה אינטליגנטי או פעילות תכליתית, שלם מאוחד שחלקיו המהותיים קשורים זה לזה על ידי ניגוד קוטבי".

כאשר יעקב נפרד מיוסף הוא אומר לו: ''וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי'' (בראשית מ"ח, כ"ב), והלו בזמן נתינה זו הארץ עדיין לא נכבשה ועם ישראל עדיין לא התהווה. מתרגם רש״י: בחרבי ובקשתי, היא חכמתו ותפלתו והרמב״ן מוסיף שאף שבני ישראל יצטרכו לכבוש את הארץ בעתיד על ידי חרב וקשת, הצלחתם מיוחסת ליעקב אבינו ויחס החרב והקשת אליו כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם לא הם עצמם. כעניין שאמר הכתוב: ''כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם'' (תהלים פרק מ"ד, ד' (וזה בזכות האבות. תפילה היא כמו חץ הנורה מקשת רחוק אל העתיד, יעקב מבין שבזכות חכמתו ותפילתו הארץ תיכבש בעתיד ולכן הוא יכול גם להוריש אותה לבניו הנמצאים בתחילת גלות מצרים.                                                                                              רעיון דומה מביע ניטשה בספרו ״כה אמר זרתוסטרא״: ''וְכֹה אָמַר סָרַתּוּסְטְרָא אֶל־הָעָם: הִנֵּה בָא הַיּוֹם אֲשֶׁר שׂוּמָה עַל־הָאָדָם לְהַצִּיב לוֹ מַטָּרָה. הִנֵּה בָא הַיּוֹם אֲשֶׁר שׂוּמָה עַל־הָאָדָם לִזְרוֹעַ אֶת־זֶרַע תִּקְוָתוּ הַנִּשָּׂאָה עוֹד עֲשִׁירָה אַדְמָתוֹ לְמַדָּי. וְאוּלָם הִנֵּה יָמִים בָּאִים אֲשֶׁר תִּהְיֶה הָאֲדָמָה הַזֹּאת עֲנִיָּה וְדַלָּה, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה וְלֹא יִצְמַח עוֹד מִמֶּנָה עֵץ נִשָּׂא. אַלְלַי! הִנֵּה יוֹם בָּא אֲשֶׁר לֹא יַשְׁלִיְך עוֹד הָאָדָם אֶת־חֵץ תְּשׁוּקָתוֹ מִמַּעַל לָאָדָם וְהָלְאָה וּמֵיתַר קַשְׁתּוֹ יִדַּף וְלֹא יוּנַף עוֹד!

חיבורי דימוי הקשת עם רעיון המתח הפנימי - מתח הקשת. עבור ניטשה חסיד השינה, בגישה הזו הוא דן בעצם הרעיון של השינה כי בתורו אחר אורח חיים הוא מקדם "שינה ללא חלומות" -  שינה שבה התוכן המודחק לְעוֹלָם לֹא מוחזר, כמתח מיתר הקשת. עבור ניטשה רק "האדם האחרון" יכול לחשוב שהחיים הם פיוס ושינה ללא חלומות, בעוד שהאדם הגדול, "הקשת עם המתח הגדול ביותר", מתעורר, "באמצעות נוכחותם של הניגודים והרגשות שהם מעוררים". לכן, הסוגיה המרכזית טמונה כיצד בעיית ההפכים נחווית אצל האדם. ניתן להבין זאת כשחרור הדחפים שלנו כלפי חוץ במקום לתת להם לקפוא פנימה במירור. חץ וקשת ילמדו אותנו, בין היתר, שבהתמודדות עם מצוקות יש תמיד תוצאות פוטנציאליות המובילות את הנושא להדחקה ואלימות. אך, אם נביא המאמץ שלנו להעביר אותם דרך אנרגיה יצירתית למשהו מעבר לעצמנו האדם בעל הסגולה האופיאטית, המשככת, פותר כל ניגוד בהרמוניה סופית. הרוח החופשית, פועלת מעבר לכל פיוס. זרתוסטרא מבקר את החכם כי יש לו חזון קיום דקדנטי, מנוון ומושחת תגובתי ומהורהר. החכם מלמד שאושר ניתן להשיג בזול על ידי חיים עם מצפון נקי וזה מה החשוב - בסופו של דבר! רווחתו של האדם מתוך ניוון הנובע מעידון יתר המאופיין בשקיעה תרבותית ושחרור הדחפים כלפי חוץ במקום לשקוע בהם פנימה.

ההוגים מזמינים אותנו למעשה להתמודד ולאתגר את המתחים המנוגדים הללו - אפילו באסתטיציזם, לאסתטיקה, ליופי, כאידיאל עליון בכל תחומי החיים המשימה של הפרט היא אכן לנצל מחדש את המתח בדריכת הקשת, למתוח שוב המיתר, לאמץ את המתחים/הניגודים ולקבל אותם כהיבט פנימי הטבוע בחיי היומיום מאז שחר האנושות. מירי חץ וקשת ניתן להסיק כי בהתמודדות עם מצוקות יש תמיד אפשרות להוביל הנושא להדחקה ואלימות אך שווה המאמץ להפוך ולהתמודד באנרגיה יצירתית למשהו שהוא מעבר לעצמנו, עֵרֶךְ מוּסָף כיתרון חיובי. המשימה של הפרט היא להכניס מחדש את המתח בקשת, להחזיר עליה המיתר, לאמץ את המתחים ולקבל אותם כהיבט טבעי הטבוע בנו בחיי היומיום מאז שחר האנושות.

הפילוסופים, בסביבות יוון ורומי התמקדו בחץ וקשת ובמיוחד, להמחיש האידיאלים שלהם לסגולה של חיים נכונים. אריסטו הבהיר את מושא מחקרו על ידי השוואת האדם האתי לקשת. שניהם חולקים המטרה של לכוון למטרה, פיזית או מטפורית, המטרה הסופית של האדם היא לעשות כל שביכולתו כדי לירות ישר למטרה, לא כל כך לפגיעה במטרה אלא ''לקליעה ישר". באופן משמעותי "לירות ישר" הוא גם אחד ההיבטים הבסיסיים של תרגול הירי בחץ וקשת. שיתוף האני מאמין - ההתמקדות בפעולה ולא בתוצאה, או, במילים אחרות, ברעיון שהקשתים צריכים לעשות כמיטב יכולתם לבצע הפעולה בצורה נכונה מבלי להסיח את דעתם לפגיעה של החץ. ברגע שהחץ משתחרר, דבר כבר לא ביד הקשת, כל גורם חיצוני עלול להתערב. ירייה טובה המבוצעת היטב יכולה עדיין בסופו של דבר לפספס המטרה. תפקידו של הקשת הוא להתמקד בתהליך, בזרימת התנועות. ברגע שהמטרה מוגדרת והפעולה מבוצעת, התודעה נדרשת לרוגע ואפילו אדישות,  בין אם החץ פוגע או מחטיא המטרה, (זו אחת מהמשימות הקשות ביותר למתחרה). גישה זו מספקת תפיסת העולם הסטואית ומרמזת על סגולה, או תבונה - עקרון סדר המציאות. האסכולה הסטואית מדגישה אורח חיים המבוסס על שליטה עצמית ומוסריות מתוך ארבע מעלות עיקריות: חוכמה, אומץ, צדק ומתינות, המנחות התנהגות רציונאלית ומוסרית. במסגרת תיאורטית זו, המטרות של האגו הקטן שלנו צריכות להיות מפוזרות וממורכזות מחדש על פי הערכה מדויקת של מה תלוי בנו ומה לא. על בני האדם להיות מודאגים רק ממה שבכוחם, ולכן צריכים להיות מסוגלים להבחין במה נופל בתוך או מחוץ לשליטתם. התוצאות הלא נעימות או הנעימות של מעשינו אינן תלויות בנו בסופו של דבר ואינן אמורות לכן להיות המטרה העיקרית של חיינו. להיפך, אדישות היא מונח המפתח: "ואם זה אני'".הקשת יכול להתאמן בסבלנות ולטפל בציוד שלו, לפתח ספונטניות בטכניקה זורמת והחץ עדיין עלול לפספס 'הצהוב' או אפילו המטרה כולה.

ועדיין בתרבות העולם היווני והרומי ובדרך האביר (בימי הביניים) אמצו דעה קדומה נגד חצים וקשתות, למרות סיפורי מיתוס האלים ובני התמותה הקשורים לחץ וקשת. הקשת ה"לוחם מרחוק", למרות תפקידו המכריע בקרבות, היה מעל הכול סמל לפחדנות, בוגדנות וחוסר כבוד. הֶרֶג תוך הפרת הקוד ההרואי, שלפיו לוחמים צריכים להילחם "בכבוד" בקרב פנים מול פנים. מצד שני, המשפיעים על מהלכי הארץ היו האלים הקשתים המתרגשים מהכלאה, החוצפה/ההתנשאות של חיקוי מישהו שאין לו חיקוי, מוסר כפול.                                               אויביהם לאומתם, במיוחד אילו מהערבות זרעו אימה באמצעות שימוש מסיבי בחץ וקשת מידי הקשתים הרכובים במיוחד. דעה קדומה ארוכת שנים זו נגד התקשחה לאורך מאות שנים. במערב, לאצולה העשירה היו חרבות ושריון יקרים ואילו האיכרים נשאו כלי נשק זולים, קשתות וחצים שהאצילים השתמשו בהם כבילוי פנאי, לציד. אמנם הקשת הארוכה האנגלית האגדית מימי הביניים, הפכה למכריעת קרבות אך כמו בצבאות יון נחשבה לנשק המוני, לא אצילי. חץ וקשת היו רובין הוד, אציל עני שהפך לפורע חוק, פרטיזן מהמעמד הנמוך כאשר מנגד פילוסופית עממי אסיה הייתה - ''מעל הכול, הנשק משמש למחיה במובנה הרחב של המילה''.

בַּגִּזָּרוֹן, הודו, בספרו של יוסי יגר, ''מסע בעקבות החץ'', מוזכר הבהגווד גיטה, "שירת האל", חלק מהאפוס הסנסקריטי המהאבאראטה הנחשב לאחת הנקודות הגבוהות ביותר של המסורת ההינדית והדן בפעולה המתרחשת לפני קרב מכריע. ארג'ונה, הקשת המוכשר מדמיין אובדן החיים האדיר שייגרם אם הקרב יערך ושואל קְרִישְנָה לעצה והדרכה. הדיון בין השניים מכסה מושגי יסוד, ההבחנה בין מטרות למטרות חוזרת על עצמה כדילמה של כלל ההשלכות: אנו מתכחשים לחיים עצמם; לכן אנו נאלצים לפעול. אבל איך? לחלק יש הדרך והיא מורכבת מפעולה מבלי לייצג את התוצאה, מבלי להיות כבול לתוצאות והשלכות. מי שמוותר לחלוטין על ההתקשרות למעשים ולתוצאה שלהם, אינו תלוי עוד בכל דבר ולעולם הוא תמיד מרוצה, אינו שוקל דבר כלל, למרות שהוא מעורב לחלוטין בִּפְעוּלָה. מסתפק בכל מה שנותר ולא מבקש, חופשי משמחה ואבל, והוא מאוזן בהצלחה וכישלון ובעצם בכל זוגות ההפכים.

מחקר על מקורותיה של טכנולוגיית חץ וקשת והשלכותיה החברתיות בדרום אמריקה חושף תוצאות סוציו-אקונומיות שונות ומערכת של השערות מתחרות מול תצפיות ארכיאולוגיות באזורים שונים. ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על שימוש נרחב בטכנולוגיית החץ וקשת שמקורה לפני 3500 שנה שהקיף את כל מרחב האנדים המרכזיים, הצירים המערביים ואגן טיטיקקה. בפטגוניה, בסיירה דה אטקמה הצ'יליאנית והארגנטינאית, , בתקופה הארכאית שהיא תקופה בת כ-300 שנה, שראשיתה במאה ה-8 לפנה"ס וסופה במאה ה-5 לפנה"ס. תקופה זו התאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי ובקיום מספר רב של קהילות אוטונומיות ואוטונומיות למחצה שניהלו ביניהן יחסי גומלין באופן תדיר ולאו דווקא בבריתות גדולות המאפיינות את התקופה הקלאסית. כל קבוצה וכל שבט היו נתונים לגורלם אף שהייתה השפעה הדדית גדולה ושיתוף פעולה שיתכן ופעל ללא מודע. בתפיסה זו שיתוף פעולה אנושי בין קבוצות שכנות שאינן קרובות משפחה באמצעות משהו כמו מנגנון שיטור חברתי, טכנולוגיית החץ וקשת אפשרה אכיפת נורמות שיתופיות. החץ וקשת שמשו וסימלו אמצעי להגנת משאבים, מעשיים ורעיוניים כאחד. רובד של מורכבות נעלם בטענה שהגנה כזו פתרה ניגודי אינטרסים בקרב קבוצות שאינן קרובות משפחה, שטיפחו לכידות ולא אוטונומיה בעקבות הופעתה של טכנולוגיית החץ וקשת.                                            מודל זה מסביר כי דפוסי התיישבות גרעיניים, הופעתם של מרכזים אזרחיים-טקסיים וגישה נרחבת לסחורות חליפין ממרחקים הנם בעצם, לפי חלק מהחוקרים, 'מודל כפייה' דומה לזה ששרר גם במרחבי אמריקה הצפונית. בניגוד למודל הלוחמה שבו טכנולוגיית החץ וקשת הציעה יתרון תחרותי וסכסוכים מזוינים כמו 'בעולם העתיק' המוכר לנו ומסוקר בהרחבה בספרו של יוסי יגר, ''מסע בעקבות החץ'': קואליציות חברתיות אפשרו לקבוצות להגן על מאגרי משאבים וגם לפשוט על קבוצות שכנות, להרחיב השליטה עליהן ולהגביר הייצור ו/או החלפה של סחורות. החץ וקשת לא השפיעו על הלוחמה באופן מיידי למרות שסבורים ששיעורי האלימות עלו כסימן לתהליך דו-שלבי שבו שימוש בחץ וקשת זירז לראשונה כפייה חברתית באמצעות "אכיפת חוק'' ולחימה.

ברמות דרום-מרכז האנדים בדרום אמריקה, טכנולוגיית הקליע הייתה קשורה בדרך כלל לחברות ציידים-לקטים שוויוניות ותפקידה בדינאמיקה החברתית נעלם בניגוד לטכנולוגיות אחרות כמו קדרות ואדריכלות מוקדמות. ראוי להדגיש שטכנולוגיות ראשי החץ או נקודות, חודים - משולשית קטנים עם בסיסים קעורים או צורות ענף קטנות כולם קשורים בהקשרים פרה-קרמיים והן בין הטכנולוגיות העתיקות ביותר בהרי האנדים לשימוש במערכות נשק שונות: החנית, האטלטל, החץ וקשת והקלע.                                                                                 כפי שמודגש שוב ושוב בהיעדר דגימה מספקת של קשתות ואטלטלים שהורכבו מחומרים אורגניים מתכלים, ארכיאולוגים חייבים להסתמך על ראיות עקיפות שהושגו מהרכיב הבלתי מתכלה של מערכות הנשק – הקליע הוא ראש החץ. ארכיאולוגים הסתמכו בעיקר על שרדי עצם, כולל גישות כמותיות ואיכותיות, כדי להבחין בין נקודות חץ כראשי חץ בעיתוי לאימוץ טכנולוגיית החץ וקשת באגן טיטיקקה והקשרו למורכבות שינויים חברתיים. המודל של "אנרכיה מסודרת" מנבא כפייה חברתית ולוחמה. תקופת הכנסת החץ וקשת תאמה לצמצום ספירת אתרים, גידול בגודל התנחלויות והגדלת הגישה למשאבים שאינם מקומיים. ניתן להבחין  בראיות לאלימות בין-קבוצתית, כאשר מודל הכפייה צופה ירידה בשיעורי הטראומה השלדית ומנגד, מודל הלוחמה צופה הגברה. נקודות חצים נאספו על פני השטח תוארכו  בשיטת הטיפולוגיה, תורת המיון על פי טיפוס הממצא ותיארוכו היחסי כסיווג של ממצאים ארכיאולוגיים, בחפירות מסודרות או ממצאים אקראיים.  

ההשפעה החברתית של טכנולוגיית החץ וקשת על הארגון החברתי במהלך התקופות גדלה במקביל לגישה למשאבים שאינם מקומיים שהתפרשו כתוצאה מתהליך צבירה וגידול אוכלוסין בנקודת ישוב וירידה באוכלוסיה מפוזרת אזורית. שולבו יותר ויותר מסחר חילופי באובסידיאן, (ששימש בעבר ומשמש גם בהווה להכנת כלי אבן חדים: ראשי חץ, כלי עבודה ואף סכיני ניתוחים וגם ליצירת תכשיטים וחפצי אמנות), זהב ונחושת. התוצאות תומכות במודלים המזהים זמן מעבר של שינוי טכנולוגי וחברתי דרמטי שכלל את הופעת חיי הכפר, ביות של חיות, בהמות וצמחים כמו תפוחי אדמה וקינואה. תלי הקבורה הראשונים, הסחר בסחורות אקזוטיות וטכנולוגיית החרס, כמו טכנולוגיית החץ. התכנסות בזמן הזה של אירועים עולה בקנה אחד עם השערות הכפייה והלוחמה החוזות שטכנולוגיית חץ וקשת האיצה צבירה והחלפה של אנרכיה לסדר. טכנולוגיית החץ וקשת טיפחה אוטונומיה רחבה יותר לקבוצות קטנות עם רמות חילופיות מוגבלות. עדין, אין מצליחים למצוא תמיכה במודל לוחמה ושיעורי אלימות הבין-אישית אך מסתמן כי טכנולוגיית החץ וקשת הקלה על שיתוף פעולה בין קבוצתי ולכידות חברתית בהתהוות. נוצרו התנחלויות גדולות יותר, רשתות סחר משופרות בשיעורי אלימות בלתי משתנים למרות התגברות האינטראקציות הבין-אישיות.                טכנולוגית החץ וקשת אכן קידמה את המורכבות החברתית כלכלית הגוברת לצד פולחן אבות וכנראה שסייעה לייצב האלימות מול יישובים צפופים. החץ וקשת הגדילו  עלויות הפשיטה וכך בחלקן הרתיעו התנהגות כזו. כמובן שזה היה רק ​​אחד מגורמים רבים באתגרים של צבירת אוכלוסין ומתחים חברתיים הנובעים מפיתוח מנגנונים חדשים.

הַצַּיָּדִים. אמנות סלע עתיקה, קלנויליאם, בכף המערבי של דרום אפריקה. צילום, מרטין לינדזי/אלאמי.

"חיה שנמצאת במרחק של 100 מטרים תחשוב שאתה רחוק מכדי להיות מסוכן ולא תתרחק", אמר סלימק ל- Observer . "עם חץ וקשת, הציד יכול להוריד הטרף בקלות. לא פחות חשוב מכך, הוא יהיה רחוק מכדי שבעל החיים יחזור ויתקוף אותו פצוע ורוגז. כך יכול היה לצוד בבטחה ולספק יותר חלבון לקבוצה שלו."

***

מה צופן העתיד היה תמיד עניין של סקרנות ודאגה עבור האנושות וכחלק מתורות ה - Omen, אות לבאות, שתורגלו בימות עבר, ה -Belomancy , הבלומנסיה, ניבוי על ידי ירי בחצים כדרך פולחן וחיזוי העתיד הייתה נפוצה במיוחד בקרב הבבלים, היוונים, הערבים והסקיתים. מוצא המילה מלטינית belomantia  ומושאלת מיוונית - belomanteía, הטלת גורל על ידי ירי או ניעור חיצים באשפת החיצים: 'bélos, טיל, חץ, manteia, ניחוש, דרך לראות את רצון האלים. ראית הַמְּפָרֵשׁ, הַמְּבָאֵר, הַמַּסְבִּיר ממעוף החצים וכיצד הם נעים כאשר הם פוגעים במטרה, הדרך למה צופן העתיד. הכיוון והתנועה של חיצים שנורו באקראי או טולטלו היו מהדרכים להדרכה והבנת רצון האל. החצים בעלי הנוצות רובם היו מעוטרים בסמלי נסתר ותשובות שונות אפשריות לשאלה נתונה. ניתן היה לבחור באקראי שלושה חצים מתוך אשפת החיצים שנורו. אחד בעל התשובה המסמנת 'כן', אחר במשמעות 'לא' והשלישי ריק מתוכן שרמז לערבב החצים ולנסות שוב. החץ שנפל במרחק שמש כתשובה והנחה פעולת הפרט או הקבוצה. דרך שונה לקריאת העתיד הייתה באמצעות ערבוב או טלטול החיצים באשפת החיצים הענודה על גב הקשת והחץ הראשון שנשלף על ידי הרואה הצביע על התשובה. ככתוב בספר יחזקאל פרק כ''א ''... כִּֽי־עָמַ֨ד מֶלֶךְ־בָּבֶ֜ל אֶל־אֵ֣ם הַדֶּ֗רֶךְ בְּרֹ֛אשׁ שְׁנֵ֥י הַדְּרָכִ֖ים לִקְסׇם־קָ֑סֶם קִלְקַ֤ל בַּֽחִצִּים֙ שָׁאַ֣ל בַּתְּרָפִ֔ים רָאָ֖ה בַּכָּבֵֽד...'' מלך בבל שעמד בצומת מרכזי, צומת דרכים כצומת החלטות, התלבט על מי לעלות לקרב קודם, על  בני עמון או על ירושלים, לתפיסת נבוכדנאצר היו הם, זו נבלה וזו טרפה. הוא נעזר במיסטיקה כנהוג אז: קלקל בחיצים. בספר שמואל יש תיאור אחר של ניחוש מסר, כשיונתן ירה חצים ודוד מקבל המסר.  במלכים ב' פרק י''ג, סיפור יואש מלך ישראל שירה חיצים בהוראת אלישע הנביא סבוך יותר. מדוע קצף אלישע על יואש. מה זה משנה אם הוא מכה שלוש, חמש או שש פעמים: התשובה לשאלה נמצאת בדבריו של נביא אחר, במקום אחר ובזמן אחר - ירמיהו הנביא קורא לפרסים ולכל העמים שאיתם להתאסף למלחמה על בבל, ולירות עליה מבלי לחסוך בחיצים, "כי לה' חטאה" - המלחמה על בבל אינה מלחמה רגילה, המלחמה על בבל היא מלחמת נקם בממלכה החוטאת, שהרסה והחריבה עמים שלמים. במלחמה כזאת צריך לירות בזעם, בלי חשבון. גם המלחמה בארם הייתה מלחמה שכזו: במלכים א' פרק כ', אחאב מלך ישראל, אחד מקודמיו של יואש, הכה את ארם באפק, אולם, הוּא השאיר בחיים אֶת בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם ואז, שלוש שנים מאוחר יותר נהרג מחייליו ואֶחָד מִבְּנֵי הנביאים הוכיח אותו. ואכן גם כאן, אלישע ציפה מיואש שיירה ללא הרף ומבלי לכלכל, מתוך זעם, כמו בנבואת ירמיהו "אל תחמלו על חץ, כי לה' חטאה"; אבל יואש ירה רק שלוש פעמים "ויעמוד", כאדם מתכנן החוסך בחיצים. אלישע ראה שיואש מתכוון לנהל מלחמה מוגבלת ומדודה, מלחמה שיש לה מטרות חומריות מוגדרות ולא מטרה רוחנית של נקמה באויבי ה' וקצף עליו וניבא לו לאלישע שתוכניתו תצא אל הפועל - "שלוש פעמים תכה את ארם". ההכאה בארץ שסימלה פעולה מאגית ועל אלישע להגיד המילים "הך ארצה"  ומתכוון שיכה בכל הכוח, לפני "חץ תשועה בארם" ועל יואש היה להבין זאת בעצמו. אלישע רצה ללמד את יואש שאלוהים יציל את ישראל מאויביהם, המסומל בחצים, אך הניצחון יהיה שלם רק אם יואש יפעל באמונה ובמחויבות מלאה וירה חציו במרץ ובכוונה מלאה שהגאולה תבוא, לא ממאמציו שלו אלא מכוחו של אלוהים. בהוראה ליואש לירות החץ, אלישע בחן את אמונתו בהבטחת אלוהים ואת נכונותו לציית במלואו. ירי מיעוט שלושה חיצים הוא סמל לחוסר מחויבות וחולשה וכך מגיע ניצחון חלקי בלבד. בעניין שלושת החיצים, הרד"ק: רבי דוד בן יוסף קמחי מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים של השפה העברית, מוצא זיקה לשונית בין שלושת החצים לבין "וְשִׁלַּשְׁתָּ", וזהו, לדעתו, ההסבר ליידוע של המילה 'חצים' ("החצים") לדעת דוד: החץ הראשון נועד לקביעות המקום, השני - לצורך האות ("מִמְּךָ וָהֵנָּה" או "מִמְּךָ וָהָלְאָה") והשלישי - למקרה שלא יצלח החץ השני. (הסבר זה דחוק למדיי, לאור העובדה שיונתן נודע ביכולת הקליעה שלו - "קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר" שמ"ב א', כ''ב). סביר להניח ששלושה חצים היו יחידת ירי קבועה, שאינה מעוררת חשד, כפי שירה יואש מלך ישראל.

צַיָּד, יָעֵל, גָּמָל וְרוֹכֵב עַל סוּסוֹ. פטרוגליף, חריטה בסלע, וואדי רם.

שימוש נוסף  בבלומנסיה ביקש להביא לכיוון הנכון למהלך מסעות סחר. נוסע אבוד היה יורה חץ לאוויר ובוחן את זווית וכיוון נפילת החץ למרחוק ועל פי נוהג החיזוי אימץ דרכו. צורה זו של אמנות מזל וחיזוי הייתה נפוצה בקרב בני ערב שנהגו לנדוד למרחקים גדולים עוד בתקופת טרום האסלאם, הג'אהִליה - בהיסטוריה של חצי האי ערב בה האמינו כשהכעבה מוקפת באלילים ולכל בית או שבט אל משלו, האמינו בג'ין (יצורים עדינים) ובאלוהות מעורפלת עם צאצאים רבים. ביטוי קרוב לבלמונסייה בערבית הוא "אל-אזלם", שמם של החצים ששימשו להגרלות והימורים בדומה למשחקים ומפעלי הגרלות הנפוצים גם היום. עשרה אנשים היו מתקבצים כשותפים ושוחטים גמל ואז, במקום לחלוק עשרה חלקים שווים לכל משתתף, הייתה להם דרך מאגית לחלוקה. מתוך עשרה חצים, היו בוחרים שבעה המסומנים ומציינים מספרם של כמה חלקים, שלושה מהחצים נשמרו ריקים. היו מנערים ומטלטלים היטב החצים באשפת החיצים וכל משתתף שלף חץ שהציע למקבלו הראוי למספר נתכים עד כדאי שלילת כל נתך.

הגרלת גורל, Qimar - הימור, בכל צורה הפכה ל חַרָאם עם עליית האסלאם לצד שתייה, הקרבת קרבנות לאלילים, שליפת חיצים וניחושים, כי אילו הוכרזו כמלכודת השטן - מבין המאמינים, מי שנכנס לעולם זה, לא יצא החוצה אלא רק כדי להפוך לקורבן פגום יותר באיבה ותועבה.

ההיסטוריון המוסלמי הקדום הישאם אבן אל – כלבי, בספר האלילים, תיאר את הובל, מבין האלים שהגיע לידי בני קורייש עם ידו הימנית שבורה והם עשו עבורו יד זהב: דמות אנושית שהאמינו ששולטת בפעולות ניבוי שבוצעו על ידי הטלת חיצים לפני צלמו. הכיוון שאליו הצביעו החצים ענה על שאלות שנשאלו. "לקוראש היו כמה אלילים בכעבה ובסביבתה. הגדול שבהם היה הובל שעמד בתוך הכעבה, הוא היה עשוי, כפי שנאמר לי, מאגת אדומה, בדמות אדם עם יד ימין שנשברה ממנו... היו מקריבים קורבן להובל ואז מערבבים החצים וזורקים ולפניו היו שבעה חיצי ניחוש. על אחד מהם נכתבה המילה 'טהור', ועל אחר 'זר קשור', בכל פעם שהיו מוטלים בספק שושלת של יילוד, אם החצים הראו המילה 'טהור', הילד הוכרז כלגיטימי והשבט קבל אותו. אם הראו החצים 'זר קשור', הילד הוכרז כלא לגיטימי ונדחה. החץ השלישי היה קשור לניחוש בנוגע למתים, בעוד שהרביעי היה עבור... ניחוש בענייני נישואין.  מטרתם של שלושת החצים הנותרים לא הוסברה. בכל פעם שלא היו מסכימים על משהו, או שהציעו לצאת למסע, היו הולכים להובל ומערבבים חיצי הניחוש לפניו''. מקורו של  Hubal אינם ברור ויתכן שנגזר מארמית, ''הוא הבעל'' כדומה בין הובל לבעל הכנעני. שניהם תוארו עם יד ימין חסרה או שבורה. ואילו אל-עזראקי , פרשן אסלאמי אחר, אמר שהובל היה עשוי מ"פנינה קורנליאנית ". אל-עזראקי גם מספר ש"היה לו קמרון לקורבן" ושהמנחה כללה עולת גמלים. בברור שני המחברים מדברים על שבעה חצים, שהוצבו לפני האליל שנוצקו לצורך ניבוי עתידות, במקרים של לידה, מוות, בתולים, ונישואים. דמותו של הובל הוכנסה לכעבה , שם סגדו לה עוד מבני שבט ח'וזאעה ששבט קורייש ירשו, כמגנם של המקום הקדוש העתיק.

מסופר על סבו של מוחמד , עבדול מוטאליב, שנשבע להקריב את אחד מעשרת ילדיו. הוא התייעץ עם חיצי הובל כדי לגלות באיזה ילד עליו לבחור. החצים הצביעו על בנו עבד-אללה, אביו לעתיד של מוחמד שניצל כאשר הוקרבו במקומו מאה גמלים. לפי טברי, עבדול מוטאליב הביא מאוחר יותר גם את התינוק מוחמד עצמו לפני הצֶלֶם לאחר תבוסה על ידי כוחותיו של מוחמד בקרב בדר. מספרים כי אבו סופיאן אבן חרב, מנהיג צבא קורייש, קרא להובל לתמיכה כדי להשיג ניצחון בקרב  -  "הראה את עליונותך, הובל". כאשר מוחמד כבש את מכה בשנת 630, הוא ניתץ את פסלו של הובל, יחד עם 360 הצלמים האחרים בכעבה והקדיש את המבנה לאל אברהם. הבלומנסיה נידונה בקוראן כ"עבודת השטן" באל-מיידה, בסורה החמישית של הקוראן.

***

כנזכר ונכתב שוב ושוב - אם נחשוב על זה בהקשר רחב יותר, אפשר לראות הקשתות כמטאפורה לחיים: לא רק הגעה למטרה, אלא גם הדרך אליה - השליטה, הריכוז, והאסתטיקה של התנועה עצמה. ובאמת זה מה נשאל: לידע, לדעתנו, לקשר בין הפילוסופי והתרומה של דרך מסע החץ וקשת לאורך התפתחות בני האנוש מאז ''בריאת העולם'', תרתי משמע.

נראה שהיו כמה ניסיונות לא מוצלחים של בני אדם להתיישב באירופה לפני יישוב הקבע בסופו של דבר ביבשת. ברומניה ובצ'כיה נמצאו אתרים  המכילים שרידים מהמין האנושי מלפני 40,000 עד 50,000 שנים. עם זאת, ניתוחי עצמות יצרו פרופילים גנטיים שאין להם התאמה בקרב האבות האירופאים המודרניים. כפי שמגדיר זאת שטרינגר: "אלה הם כמה מהשושלות האבודות של המין שלנו בהתבסס על כך, אנו יכולים להציע שטכנולוגיית חץ וקשת הייתה יכולה לשמור ולהבטיח עמידה בנורמות חברתיות מתפתחות שהיו קריטיות, כמו אלו שנצפו בפיתוח מוסדות חברתיים חדשים". ייתכן שגם לשינויי האקלים הייתה השפעה על משקל החץ וקשת. יש רק כמה מינים של עצים שלהם גמישות וחוזק מספיקים ליצור הקשת. אם היה שינוי באקלים, ייתכן שהעצים הללו היו נדירים יותר או אפילו נעלמו לחלוטין, יתכן שהקבוצה לא גילתה תחליף וכך הסתמכותם עליהם השאירה אותם חשופים ושבריריים.

***

תם ולא נשלם

הערה לשלום בית: כל טעות שאפשר שנמצאה בספר היא שלי ושלי בלבד אך עדיין © כל הזכויות על חיבור פרטי זה שמורות למחבר. הרצון לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מחומר זה, מוזמן אך רק ברשות מפורשת ממני גיל יהונתן גלעד.